עין יעקב/ברכות/פיסקא קיט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · עין יעקב · ברכות · פיסקא קיט· >>


פיסקא קי"ט[עריכה]

דף נד:

גמרא:[עריכה]

אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות, ואלו הן: יורדי הים, והולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים מנלן, דכתיב (תהלים קז כג): יורדי הים באניות וגו'. (תהלים קז כד): המה ראו מעשי ה' וגו'. (תהלים קז כה): ויאמר ויעמד רוח סערה וגו'. (תהלים קז כו): יעלו שמים ירדו תהומות וגו'. (תהלים קז כז): יחוגו וינועו וגו'. (תהלים קז כח): ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. (תהלים קז ל): וישמחו כי ישתוקו וגו'. (תהלים קז לא): יודו לה' חסדו וגו'. הולכי מדברות מנלן, דכתיב (תהלים קז ד): תעו במדבר וגו'. (תהלים קז ה): רעבים גם צמאים וגו'. (תהלים קז ו): ויצעקו אל ה' וגו'. (תהלים קז ז): וידריכם בדרך ישרה וגו'. (תהלים קז ח): יודו לה' חסדו וגו'. מי שהיה חולה ונתרפא מנלן, דכתיב (תהלים קז יז): אוילים מדרך פשעם וגו'. (תהלים קז יח): כל אוכל תתעב נפשם וגו'. (תהלים קז יט): ויזעקו אל ה' וגו'. (תהלים קז כ): ישלח דברו וירפאם וגו'. (תהלים קז כא): יודו לה' חסדו וגו'. ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא מנלן, דכתיב (תהלים קז י): י(ו)שבי חשך וצלמות וגו'. (תהלים קז יא): כי המרו אמרי אל וגו'. (תהלים קז יב): ויכנע בעמל לבם וגו'. (תהלים קז יג): ויזעקו אל ה' וגו'. (תהלים קז יד): יוציאם מחשך וצלמות וגו'. (תהלים קז טו): יודו לה' חסדו וגו'. מאי מברך? אמר רב יהודה ברוך הגומל (לחייבים טובות שגמלני כל טוב) [חסדים טובים]. ואמר אביי צריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב (תהלים קז לב): וירוממוהו בקהל עם. מר זוטרא אמר תרין מינייהו רבנן, דכתיב (שם) ובמושב זקנים יהללוהו. מתקיף לה רב אשי ואימא (בעשרה) [כולהו] רבנן, מי כתיב בקהל זקנים 'בקהל עם' כתיב. ואימא בעשרה שאר עמא ובתרין רבנן, קשיא. רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. אמר להו פטרתון יתי מאודויי. והא [אמר אביי] בעי אודויי באפי עשרה [דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודי, לא צריך] דעני בתרייהו אמן. אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור, אלו הן: חולה, חתן, וכלה. במתניתא תנא חולה, חיה, חתן, וכלה. ויש-אומרים אף אבל, ויש אומרים אף תלמיד חכם בלילה.



מהרש"א:[עריכה]

ארבעה צריכין להודות כו':   הקושיות שהתחיל בזה המזמור לומר "אשר גאלם מיד צר וגו'". וחשיב במדבר וחולה ויורדי הים דלא שייך בהו 'מיד צר'. אלא דהיל"ל אשר גאלם מצרה, ועוד כיון דקרבן תודה הוא בכולן, למה לא כתבו רק בחולה, ומה ענין ד' אלו צרות, וכל שינוי הענינים אין להאריך בהן, הוא המבואר כי ארבע סבות הכוללים והם המונעים לאדם מהגיע אל שלימותו ותכליתו, הא' שאין לו במה להתפרנס וצריך לרדוף אחר פרנסתו. הב' שיש עליו יד עובדי כוכסים הצרים לו, ואי-אפשר לו לעבוד עבודת ה' שלמה מפניהם, הג' מי שבטבע חולה וחלש מלעסוק בתורה ומצותיה, הד' ריבוי עושר וטרדה המבטלו מתורה ומצות, ולפי שד' מעיקים וצרות האלו הם חולאים שבישראל בגלות כמפורש בתוכחות, על-כן כשישראל ננגאלו מגלות ומד' מעיקים אלו, אמרו בב"ר שעל-כן נאמרו ד' כוסות בחלום שר המשקים, דעל שם זה תקנו ד' כוסות של פסח בגאולת מצרים, ועל-כן נאמר בו ד' לשונות של גאולה, וגאלתי והוצאתי והצלתי ולקחתי, לפי שנגאלו מד' צרות אלו, ועל-שם זה אמרו שם שהקב"ה מביא ד' כוסות של תרעלה על עובדי כוכבים, ומשקה לישראל ארבע כוסות של ישועה כמפורש באורך שם, דהיינו ע"ש ישועה מד' צרות ומעיקים המתהוים בגלות, והוא ענין שמספר בו ארבעה הצריכין להודות, שהם בעצמם מצירים הכוללים ומונעים האדם מהשיג שלימותו, שמכולם ניצולו בגאולתן, והתחיל ואמר הודו לה' כי טוב וגו'. על-פי מה-שכתוב פרק-קמא דמגילה בצאת לפני החלוץ אומרים הודו לה' כי לעולם חסדו ולא אומרים כי טוב, לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, על-כן אמר שישראל בגאולתן אומרים כי טוב, לא על מפלתן של רשעים לעתיד, אלא על-שם גאולי ה' שנגאלו מיד צר, ומכל ד' מעיקים וצרות שהיה עליהם בגלות ביד צר, ואמר מארצות קבצם, ממזרח וממערב מצפון ומים. היינו משאר ד' גליות מד' מלכיות כמפורש בב"ר, וז"ש ממזרח הוא מלכות מדי שהוא במזרחו של ארץ-ישראל, מצפון הוא מלכות בבל שהוא בצפונו של ארץ-ישראל, ממערב ומים הוא מלכות יון ומלכות רומי שהם במערבו של ארץ-ישראל, ולכך נקט מערב ב' פעמים ולא נקט כלל רוח דרום, שאין באותו רוח מד' מלכיות, אבל התחיל בגאולת מצרים שהיא גאולה ראשונה, והיא בדרומה של ארץ-ישראל, שאז ניצולו גם-כן מד' המעיקים המונעים השלימות, והיו ראוים לקבל התורה, וז"ש בגאולת מצרים עד שלא באו לארץ-ישראל שהוא עיקר גאולתן, שהיה להם מניעה מצד פרנסה, תעו במדבר בישימון דרך, שאין שם דרך כלל, ועיר מושב לא מצאו, שעיקמו וסבבו כמה ארצות עד שהגיעו לעיר מושב בארץ-ישראל, ואמר שהיו במדבר רעבים גם צמאים וגו'. כמ"ש ב' פעמים חטאו במים וב' פעמים בשליו, וב' פעמים במן ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם וגו'. היינו שנתן להם המן והשליו והבאר, ועל שתעו במדבר - וידריכם דרך ישרה וגו'. היינו שנכנסו לארץ-ישראל, ועל-זה יודו לה' חסדו וגו'. שלא היה מדרך החיוב לפי חטאם במדבר, אבל מצד חסדו הוא, ועל-זה תקנו בכל הולכי מדבר לברך ברוך גומל חסדים טובים לחייבים. ואמר ונפלאותיו לבני אדם, דלגבי הקב"ה מלתא זוטרתי היא, כדאמר ומי יכלת לסיים כולי שבחיה, אבל יספר נפלאותיו שהם לבני אדם, ואמר כי השביע וגו' היינו שמלא אותם כל טוב בארץ-ישראל, כמ"ש ובתים מלאים כל טוב, והוא כוס ראשון. ואמר יושבי חשך וגו'. היא מניעה מצרת יד עובדי כוכבים כמו שהיו משועבדים במצרים שהיו שם בחושך על-ידי עבודת פרך וצלמות, השלכת בנים ליאור, אסירי עני וברזל, כמ"ש ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים וגו' כי המרו אמרי אל וגו' שהיו בהם רבים חוטאים, גם פסל מיכה. ויכנע בעמל וגו'. היא עבודת פרך שעמלו בו, ועל-ידה כשלו ואין עוזר, דגם מושיעם משה הוצרך לברוח מפני פרעה, אך ויזעקו אל ה'. כמ"ש ויזעקו ותעל שועתם וגו'. ואמר שעל זה יודו וגו' כמו-שנתבאר לעיל, ואמר מהו הפלא 'כי שבר דלתות' וגו'. כמו שאמרו שמעולם לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, והוא כוס ב', ואמר אוילים מדרך פשעם וגו' היא הצרה שמחמת חולי, והיה להם בגלות מצרים כמו שהבטיח להם בגאולתן, כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו'. שבא מחמת עון. ועל-פי מה-שכתוב פשע הוא המרד. שאין היסורין ממרקין אלא המיתה ממרקת במרד, כדאמרינן פרק ה, אבל העון הוא המזיד היסורין ממרקין, וז"ש שזה האויל שנכנס בו רוח שטות כשהלך בדרך פשע, ולא נחשב לו כמרד אלא כעון דיסורין ממרקין, דהיינו מעונותיהם יתענו - ביסורין. ואמר דאף בחליו דכל אוכל תתעב נפשו ולא יכול לאכול, מכל-מקום נחשב לו לתענית ויסורין שממרקין העון והמזיד, ואמר ויגיעו עד שערי מות, ר"ל דגבי רשעים גמורים אמרינן אפילו בפתחו של גהינם אין חוזרין, אבל זה כשהגיע עד שערי מות ופתח גהינם, מתחרטין ויזעקו אל ה' וגו', כמ"ש במסכת ראש-השנה, דזעקה מועלת אפילו לאחר גזר דין שהגיע לשערי מות, ואמר ישלח דברו וירפאם וגו'. דרפואת בשר-ודם צריך תחבושת וסממנין ושאר פעולות, אבל רפואתו ית' ב"ה בדבור בעלמא שמשלח. ואמר יודו לה' וגו'. כדלעיל. ואמר ויזבחו זבחי תודה וגו'. דלולי שנתכפר מעוניו ביסורי', היה ראוי להביא קרבן אשם או חטאת לכפרה, אבל כיון שנתכפר כבר בחליו על-ידי יסורין, אין-צריך לו להביא רק קרבן תודה, ומיניה גם לאחרים שזכר שנצולו מהצרה, שמביאין תודה על-שם יודו לה' חסדו וגו'. והוא כוס ג' ואמר יורדי הים באניות וגו'. היא הטרדה הבאה מנבהל לעושר כיורדי הים באניות כו'. כמ"ש במסכת עירובין, "ולא מעבר לים היא" לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים. ואמר המה ראו מעשי ה׳ וגו'. כמו שראו במצרים בקריעת ים סוף, כן יורדי היס באניות רואים מעשי ה'. שהם צבא השמים כמ"ש כי אראה שמיך מעשה וגו' ירח וכוכבים וגו' ונפלאותיו במצולה. דהיינו למטה מתחת לארץ, ואמר שזה הוא על-ידי רוח סערה שתרומם גליו ויעלו שמים וגו'. כמפורש פרק הספינה, רומא דגלא שלש מאות פרסי כו' ודלינן עד דחזינן כוכב זוטא כו'. ושוב ירדו תהומות, ומתוך ראיה זו חשב לידע מה למעלה ומה למטה, אבל נפשם ברעה תתמוגג וגו' וכל חכמתם בזה תתבלע, דאי-אפשר לידע מה למעלה ומה למטה, כמפורש פרק אין דורשין. ואמר ויצעקו אל ה' וגו'. שעל-כן אמרו סוף פרק ב' דקדושין הספנים רובן חסידים, ואמר יקם סערה וגו'. כי הסערה גופיה שאמר שתרומם גליו, הרי הוא מקים לעשות דממה של רוח סערה שיחשו גליהם שאמר, ועל-דרך שאמרו בדבר שמוחץ הוא רופא, ואמר יודו לה' חסדו וגו' כדלעיל, והוא כוס ד'. ועל זאת הכוונה שינה התלמוד סידרן של הד' צריכין להודות מסדר הכתוב, שהם: מדבר, וחבוש, וחולה, וים. והתלמוד סדרן: ים, ומדבר, וחולה, וחבוש. ושינה הלשון בים ומדבר, אמר בלשון הוה, יורדי הים, והולכי מדבר, ובחולה ובחבוש אמר בלשון עבר, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש כו'. לרמוז בזה הכוונה שאמרנו בסוד ד' כוסות, כמ"ש על-פי ב"ר שנגאלו בגאולת מצרים מכל ד׳ המעיקים, ומתחיל מיורדי הים, שעל-ידי שירדו לים ונצולו בקריעת יס סוף, שם נתעשרו מביזת הים, ועל-זה יודו לה' וגו'. היא השירה שאמרו בים, ועל-זה נתקן כוס של קידוש זכר ליציאת מצרים, שהוא קריעת ים סוף המורה על חידוש עולם. ושני לו הולכי מדברות, שבמדבר היה להם עינוי עד שזכו לכמה טובות, כגון שליו ומן, על-זה נתקן כוס שני שקודם הסעודה, ועל-זה יודו לה' וגו׳. והיא שירת הבאר. והג' חולה, שזכו ביציאת מצרים בנתינת התורה שנתרפאו כל החולים מחולי שהיה להם כבר בצאתם מצרים, ועל-זה נתקן כוס ג' שאחר הסעודה, הפך שאמר בחולה, כל אוכל וגו'. והד' מי שהיה חבוש כו'. שלא באו ישראל לידי חירות גמור עד אחר שכבשו ארץ-ישראל, שניטל יד עובדי כוכבים לגמרי מעלינו, ועל-זה נתקן כוס רביעי.

וצריך עשרה, דכתיב וירוממוהו בקהל עם וגו' ותרי מינייהו רבנן כו':   הוא מבואר כי שיעור י' אנשים לכל דבר שבקדושה, לתפילה ולברכת-המזון לברך אלקינו, ולברכת חתנים, דמצינו בהו דאקרו קהל ועדה, וגם מנין של ג' אנשים מצינו בברכת המזון לזימון, ולזה בעי לאודויי נמי הכא בפני עשרה, המון עם וקהל, ומנייהו ב' רבנן יחידי סגולה כשיעור הזימון עמו דבעי רבנן, כדאמרינן פרק שלשה שאכלו, דאין מזמנין על ע"ה, ושינה לשון גבי קהל עם ירוממוך, וגבי זקנים יהללוך, לפי שההתרוממות גם ההמון וגם הקטנים יבינו בו, כמ"ש בפרק שלשה שאכלו באביי ורבא כשהיו קטנים, דחד אחוי לשמי טללא וחד אחוי כלפי שמיא, אבל ההלול שהוא דבר שכלי, אין ההמון משכילים בו רק רבנן ויחידי סגולה, ולמאי דבעי למימר דבעי י' שאר עמא וב' רבנן, הטעם בו כשיעור העדה וקהל שנאמר במרגלים שהיו מתחלה א' לשבט ותרי מנייהו היו רבנן, יהושע וכלב ודו"ק.




עץ יוסף:[עריכה]

ואלו הן יורדי הים כו':   וז"ל המחבר בסי' רי"ט ארבעה צריכין להודות, יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, וכתב בע"ת כשיעלו ממנו, כלומר אפילו אתרחיש ליה ניסא במקום אחד, אין צריך לברך מיד אלא ממתין עד שיעלה מן הים, והוא-הדין אם הלך בספינה, ולפעמים באים לנמל ומתעכבים שם יום או יומים, אין צריך לברך. מיהו אם מעכב הרבה, צריך עיון עכ"ל. והאליה רבה כתב וז"ל ומצאתי כתוב שאין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי, דלכך לא נאמרה כי טוב בשני שלא נגמרה מלאכת המים. הרי שהלשון טוב מורה על טובה שנגמרה בטובה ובמלואה. ובחולה עד שילך על בוריו ע"כ. ועיין בענף יוסף.

ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא:   מלשון הר"י משמע אפילו משום ממון. מי"ט ודלא כמ"א (אליה רבה ועיין במחצית השקל).

ברוך גומל לחייבים כו':   וכתב הבית-יוסף פירוש הברכה הגומל לחייבים, כלומר אפילו לאותם שהם חייבים, דהיינו שהם רשעים, דתרגום רשע חייבא. על כל זה גומל להם טובות, ואני ג"כ כאחד מהם, שאע"פ שאיני הגון גמלני כל טוב.

שגמלני כל טוב:   והשומעים אומרים מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה (רמב"ם וטור ומחבר).

צריך לאודויי קמי עשרה:   וכתב הטור דלישנא משמע דוקא לכתחלה, והבית-יוסף השיג עליו דצריך משמע שיש עיכוב בדבר. ושכן דעת הר"ר יונה. ותימה על הטור שבטור יורה דעה סימן רע"ד בתגין דשעטנ"ז ג"ץ פסק להיפך, דלשון צריך הוא בדיעבד.

קשיא:   וכתב הרא"ש וכיון דלא איפשטא לן עבדינן לחומרא, ובעינן תרוייהו ע"כ. וצריך להדר אחר ב' רבנן מלבד העשרה והוא תריסר (רוקח ע"ת א"ר א"ז).

בגדתאה:   שם עירו בגדד, והיא העיר החשובה שבבבל משחרבה בבל (רש"י). או פירוש בגדתאה בעל הגדה (רש"י יבמות דף ס"ז ע"א).

אמר להו פטרתון יתי מלאודויי:   וכתב הרא"ש כגון שהיה באותה הברכה שם ומלכות. כגון דאמרי בריך רחמנא מלכא דעלמא.

דהוו בי עשרה:   ועל רבנן לא הוצרך לשאול ולהשיב, דהא רב חנא ורבנן הוו התם, ואע"ג דכתבנו לעיל בשם הרא"ש דבעינן י' ותרי רבנן, אפילו-הכי לא חש המקשה אלא להקשות ממימרא דאביי, וגם המשיב לא הוצרך להשיב לו יותר (מעי"ט).

דעני בתרייהו אמן:   וכתב הבית-יוסף דהכי-נמי דהוה-ליה בעינן שהמברך יכוין להוציאו.

תלמיד חכם בלילה:   כשעומד יחידי באישון לילה ואפילה, דבלאו הכי תורתו משמרתו כדאמרינן בפרק-קמא דף ד' גבי קריאת שמע שעל מיטתו (כן כתבו תהר"י שם).



עיון יעקב:[עריכה]

ארבעה צריכין להודות:   הנה מהרש"א והרי"ף ושאר מפרשים כתבו והרבו להקשות למה שמנה התנא מסדר הקרא, ואף שהתוספות כתבו לתרץ דקרא כתב סדר המסוכנים ביותר וש"ס נקט המצויין יותר תחלה ע"ש, מכל-מקום הקשו למה משנה התנא מסדר המקרא. ולי-נראה כפשוטו, דכוונת התנא להפך סדר המקרא על-דרך דאמרינן לפעמים מקדים משה לאהרן ופעמים אהרן למשה, מלמד ששניהם שקולים, והכא-נמי כוונת הש"ס להראות שכולם שקולים הם, ואין להודות על א' יותר מחבירו אף שאחד מסוכן או מצוי יותר, אפילו-הכי חייב להודות עליהם בשוה, וז"ש המקשן מאי מברך, שיהא מברך ברכה אחת לכולן.

חולה ונתרפא, חבוש ויצא וכו':   בהני שנים הראשונים לא נקט הכי, דהוה-ליה למיתני יורדי הים והגיעו לישוב וכן במדבר, נראה-לי דבב' הראשונים נקט יורדי הים, משמע שדרכו בכך אף שחוזר לישוב מ"מ מ"מ בשביל משאו ומתנו, או שום צורך חוזר להיות מיורדי הים, וכן דרכו להיות מהולכי מדבר, וקמשמע לן דאפילו-הכי חייב לברך על כל פעם כשחוזר, מה שאין-כן בזה שחולה ונתרפא מחולי זה, וכן חבוש בזה ודאי אין דעתו לחזור לחליו או להיות חבוש, להכי נקט באלו ונתרפא, ויצא, כדי שלא יאמר לשון פורענות אצלם, מה שאין-כן בשנים הראשונים אין כאן פורענות כלל, רק דרכם בכך לצורכם:

הגומל לחייבים טובות:   ואין זה בכלל מה שאמרו חז"ל בפרק ה' דבבא-קמא, כל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו חייו, וע"ש בים של שלמה, כי יש לומר דמכל-מקום מחמת הבהלה שהיה עליו בשעת הסכנה, עציבותא מסייע ליה, גם מסתמא הרהר תשובה בלבו, על כן גומל לו הקב"ה הטוב, אף שהיה מחוייב, וכל-שכן ביסורי חולה שהם ממרקין כל גופו של אדם.

על לגביה רב חנן בגדתאה, ורבנן אמרו-ליה בריך רחמנא:   אפשר דפטרו ליה מלאודויי בכוונה, כדי שלא יהא צריך-לומר בצבור הגומל לחייבים טובים, כי גנאי הוא לתלמיד חכם כמותו לומר כן.

צריכין שימור:   דהיינו שלא יניחנו לבדו, כדאיתא לעיל דף מ"ג ליחיד נראה ומזיק, אז יקרא קריאת שמע, וכמ"ש לעיל דף ה' בחידושנו ע"ש.

אף תלמיד חכם בלילה:   וכדאיתא בחולין דף צ"א, אלא דהתם איירי בדרך לית מאן דחולק דאסור לתלמיד חכם לצאת בלילה ביחידי, וכדמביא מכמה מקראות, מה שאין-כן בישוב פליגי כאן.



ענף יוסף:[עריכה]

ארבעה צריכין להודות יורדי הים כו':   ובתהלים לא חשיב כזה הסדר אלא חשיב הולכי מדבר ראשון. דקרא נקט סדר המסוכנים יותר תחלה. וגמרא נקט המצויין תחלה (תוספות). ועיין תוספות ד"ה יציאות. שבת דף ב' ריש עמוד א'. ובערוך ערך ארבע כתב, וז"ל שאלו לפני רב האי ז"ל הא דאמר רב יהודה ד' צריכין להודות, מאי טעמא לא אמרינן רבנן כסידורא דקראי, והשיב הכי אית לפרושי, דקראי סדורין לפום דשכיח טפי. דהולכי דרכים ומדברות הרבה מצויין הולכין מעיר לעיר. ואחריהן מי שהיה חבוש בבית האסורין דמעיטי מנהון, והרבה מצויין אפילו על אבגרא וטסקא. ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא דמעיטין מן מאן דמיחבשין לשלטונא. ושכיחי נמי טובא ובתריהון יורדי הים דמעיטין מן כולהון. ובשמעתא סדירין לפום הקרובים לסכנה, יורדי הים טפי קרובין לסכנה. דבחד ריגעא אובדין. ובתריהון הולכי מדברות טועים ולא משכח מאכל ולא משקה וקרובין למיתה יותר מן החיים. ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא, אפילו חושש בראשו ואפילו חושש בגרונו, ובתריהון מי שהיה חבוש בבית האסורין, דמרחיק מן הסכנה טפי מכולהון, וכל חד מן הני עדיף נסיה מדבתריה עכ"ל. וזה היפך מדברי התוספות. וברמב"ם פרק י' מה' חשוב חולה ונתרפא תחלה, ואח"כ חבוש ואח"כ יורדי הים והולכי מדברות, ועיין באלשיך על התורה סדר צו, ובאלשיך תהלים.