עין יוסף/צ-צא

הציווי שנצטווינו לשרוף קדשים שנטמאו. והוא אמרו יתעלה: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט), ובגמרא שבת החלו לבאר, מה טעם אסור להדליק שמן תרומה שנטמא ביום טוב? ואמרו: "שבתון עשה הוא, והווי יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה" וכו'. ואמרו שם עוד דבר, וזו לשונו: "כשם שמצווה לשרוף קודשים שנטמאו, כך מצווה לשרוף שמן תרומה שנטמא". וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפסחים ובסוף תמורה.

הציווי שנצטווינו לשרוף הנותר. והוא אמרו יתעלה: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז). ובפרוש אמרו על זה שאמר יתעלה בכבש הפסח: "[ו]לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו" (שמות יב, י) אמרו במכילתא: "בא הכתוב לתן עשה על לא תעשה". ובמקומות רבים בפסחים ובמכות וזולתם אמרו בפרוש שלאו דנותר לאו שנתק לעשה הוא, ולפיכך אין לוקין עליו. והעשה הוא מה שהזכרנו, שנאמר: "והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו". ודין הפגול והנותר שווה, כמו שאבאר במצוות לא תעשה שכבר הזכיר את הפגול בלשון "נותר". וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו בפסחים ובסוף תמורה.

א

וברמב"ם ה' פסוה"מ פי"ט הי"א, מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו וכו', וכן הנותר מצות עשה לשרפו שנאמר והנותר מבשר זבח השלמים ביום השלישי באש ישרף, ובכלל הנותר הפגול וכל פסה"מ הכל נשרפים, ולכאורה יש להקשות למה מנה שריפת קדשים שנטמאו למצוה בפ"ע, דלכאורה הם בכלל כל פסה"מ.

והנה זה מבואר בפסחים (פ"ב:) דכל שפסולו בקדש בשריפה לא שנא קדשים קלים ולא שנא קק"ד גמרא גמירי לה. ומקשינן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף למ"ל ההוא לגופי' איצטריך סד"א כל פסולי בקדש כגון לן דמה נשפך דמה יצא דמה ונשחטה בלילה דבשריפה דליתנהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואיתעבד ביה עובדין דחול אימא לא תיבעי שריפה ותו סגי לי' בקבורה קמ"ל.

והנה בהל' ה' כתב הרמב"ם אע"פ שהשלמים אסורין באכילה מתחילת ליל שלישי אין שורפין אותן אלא ביום בין בזמנם בין שלא בזמנם עיין בכ"מ, וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום.

ובמ"ח מבאר דהלכה זו דאין שורפין קדשים בלילה, אינה אלא בנותר ופגול דהוא בכלל נותר, אבל קדשים שנטמאו שורפין גם בלילה, ומביא דדבר זה מפורש ברמב"ם פ"ז ממעה"ק ה"ג דז"ל שלשה מקומות לשריפה וכו' וסיים שם ושריפת כל הנשרפים כשרה בזר ובלילה, דמבואר דעל כל פסה"מ כשרין בלילה וצ"ל דהרמב"ם לא פרט כאן נותר וסמך עמ"ש בה' פסה"מ. וכן מוכיח ג"כ מלשון הרמב"ם הנ"ל דכתב דאין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה יו"ט ובהלכה זו דכתב אין שורפין אלא ביום, לא הזכיר רק נותר ופיגול, עי"ש, ועיין בשעה"מ בהלכה זו, שהקשה דדרשינן בת"כ דבנין אב לכל הנשרפים שלא יהא אלא ביום. (ובכ"מ לא הראה מקור דשורפין בלילה).

ואולי י"ל דהנה בשבת (כ"ג) גרסינן אין מדליקין בשמן שריפה בשבת, שמן של תרומה שנטמאה ובשבת מ"ט לא מתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה, ושם בדף כ"ה אמרינן כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף התרומה שנטמאת, ועיין בתוס' ד"ה כך אתה מצווה, דכתבו בא"נ דמדאורייתא בשריפה מדאוקרי קודש, והנה מביאין ירושלמי דאסור להדליק מבעוד יום שידליק בנילה דכל השריפה צריכה להיות ביום דוקא, ואיך אמרינן כאן מתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה, הא אין מצוה של נותר אלא ביום אלא דש"מ דשאני קדשים שנטמאו שמצותן גם בלילה וכן מובא כאן בסה"מ דמביא הגמ' בשבת כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאה. ואפילו אם לא נימא כדברי הירושל' הנ"ל אלא כיון דהדליק מבעוד יום מקיים מצות שריפת קדשים גם בנותר אם נשרף בלילה, אמנם מלשון הגמ' שמצוה עליו לבערו גזרינן שמא יטה משמע דהמצוה עליו גם בלילה, דש"מ סתמא דגמרא דלא ס"ל כדברי הספרי הנ"ל דמרבה לכל הקדשים שאין נשרפין בלילה.

והנה ביסוד הזה דקדשים שנטמאו שורפין גם בלילה, מתרצים בזה הקושי' המפורסמת מבעל פ"י, דהקשה ע"ז דכתבו התוס' בקדושין ל"ד ד"ה מעקה דהר' יוסף מא"י הקשה מהא דאמרינן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת ושריפת קדשים אינה אלא עשה, אשה שאינה חייבת בעשה דיו"ט דהוי זמן גרמא וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט, והקשה ע"ז הפ"י דכיון דאין שריפת קדשים בלילה א"כ אשה בכלל אינה במצות שריפת קדשים. ולפי הנ"ל האי קושי' מעיקרא ליתא דשריפת קדשים שנטמאו מצותן גם בלילה.

והנה בחינוך מצוה קמ"ג במצות שריפת נותר, איתא בסוף דבריו, ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה, כי להם העבודה, וכהן שעבר ולא שרף הנותר בטל עשה ועבר אלאו דלא תותירו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ובהגהות מל"מ על החינוך ז"ל לא ידעתי אמאי לא כתב שנוהג אף בישראלים כגון בקק"ל. ובמ"ח הוסיף דגם ישראל בקק"ד אם הוא בעזרה מוטל על כל ישראל, ומי שראה נותר מצוה עליו לשרפו כמו חמץ. ויש לעיין בזה, דהביא ראי' מחמץ לשריפת קדשים. אמנם איתא מפורש בחמץ בב"ק (צח:) דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לשרפו. אך יש לעיין בטעמא שהכל מצווים. אם מחיים מצוה בעור חמץ בזה, או דלא מקיים שום מצוה אלא דמצווה לבער כדי להציל את הגזלן מלאו דלא יראה, אבל לא מקיים שום מצוה בהבערה עצמה.

והנה ראיתי בחוברת מאסף אהל תורה משנת תרפ"ד אשר יצא לאור ע"י הקדוש הגאון ר' אלחנן ווסרמן זצ"ל הי"ד, ושם בחוברת חד"ת מ"כ הגאון ר"ש שקאפ זצ"ל, וז"ל נסתפקתי אם איכא דין שליחות במצות שריפת ובעור חמץ ואם עשה שליח ובא אחר ועשה הבעור אם הוה כחוטף מצוה דחייב לשלם או אם דומה מצוה זו כמצות מילה דפסק הרמ"א דא"צ לשלם בח"מ שפ"ב, ומבאר שם דמצות מילה וכסוי הדם הוא מצוה בחפץ, וכל מי שעושה זה נתקיים ע"י המצוה. ולכן לא שייך שליחות, שהוא עצמו מקיים המצוה, ומסופק בזה איך הדין במצות בעור חמץ, אם המצוה כמו כסוי הדם או דהמצוה דוקא על הגברא, ע"כ והא דלא מביא ראי' דאמרינן שכל אדם מצווים עליו לבערו היינו כנ"ל די"ל דמצווין כדי להציל אותו מבל יראה ובל ימצא, ומש"ה ליכא למישמע מיני'. ויותר מסתברא דבחמץ אם חטף מחבירו בעל החמץ ושרפו נראה יותר לומר דלא מקיים מצות תשביתו, דדוקא על חמץ שלו שהוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא צותה עליו התורה להשבית, אבל חמץ של חבירו כשם שלא עובר עליו דשלך אין אתה רואה, ה"נ י"ל דלא מקיים המצוה אם שרף את של חבירו שלא בשליחות.

והנה בקדשי קדשים שמצות אכילה אינה רק על זכרי כהונה, והם מצווים על לאו דלא תותירו, יש גם כן לומר כיון דרק זכרי כהונה עוברים על לאו דלא תותירו, דכל מי שאסור לאכול בודאי אין עליו הלאו דלא תותירו, והעשה בא לתקן הלאו, בודאי יש לומר דהמצוה מוטלת רק על מי שמחויב לאכול, וישראל אם שורפו מבטל המ"ע של הכהנים, ברם בשלמים דישראל הבעלים מצווה לאכול ועליו בא האזהרה לא תותירו, בודאי צדקו דברי המל"מ דהמצוה מוטלת עליהם, ובקדשי קדשים נראה כנ"ל וזה מה שכתב בעל החינוך ונוהגת בזכרי כהונה כי להם עבודה וכהן שעבר ולא שרף הנותר היינו בקדשי קדשים בטל עשה ועבר אלאו דלא תותירו, ויש להעיר עוד, דגם כהן שאינו מבית אב, אם מוטל עליו המ"ע דשריפת קדשי קדשים, לפי מה שזכרנו במצות אכילת קדשים שמצוה על בית אב לאכול וכהן מבית אב אחר אין מוטל על קרקפתי' לאכול בחיוב גברא אלא אם אוכל מקיים מצוה יש לספק אם הוא מצווה לשורפו בין כך ובין כך צדקו דברי החינוך דכתב דהמצוה על זכרי כהונה דוקא.

אמנם בשלמים דמוטל על בעלים לאכול הבשר, ואשה המביאה את השלמים, דודאי מחוייבת על בל תותירו דהשוה הכתוב אשה לאיש בכל הלאוים, יש לומר דאשה גם כן מצווה אף דמצות עשה שזמן גרמא היא, שזה תיקונו של הלאו, ובלאו אשה דומה לאיש. וביתר באור, דהנה הריטב"א בקידושין חידש דמצות מילה אינה בכלל מצות עשה שזמן גרמא, דמ"ע שזמן גרמא אינה אלא במצות שעל גופו, ומצות מילה המצוה אינה על גופו, וטעם סברתו נראה, כנ"ל דהמצוה על החפצא דבקיומו של דבר תלוי ומש"ה אמרו דאין שליחות במצות האב, כיון דמי שמל מקיים המצוה בזה שמל, דגדולה מזה רצה המ"ח לומר דאפילו אם יכוין בפירוש שלא לקיים מצות מילה אפשר דהמצוה נתקיים, ובחי' רחה"ל דמצות שריפה בחמץ הוא בחפצא של חמץ ומש"ה נקרא נעשה מצותו, ולפ"ז יש לומר דמצות שריפת בקדשים גם כן הוא מצוה בחפצא, כמו שמסביר החינוך בטעם הדבר כדי שלא יהא מוטל קדשים בבזיון, ואשה שיש לה שלמים ומצווה על בל תותירו בודאי יש לומר שאין זה מ"ע שזמן גרמא. ותו י"ל כיון דהמצוה בבשר קדשים הוא מ"ע בגוף החפצא של הדבר, נראה פשוט דאם אשה שרפה בודאי מקיימת העשה, זולת הטעם שראיתי באחרונים שרצו לומר דהא דאשה פטורה ממצות עשה שזמן גרמא אינה פטורה רק מהחיוב ולא דליתא בקיום. אמנם נראה במצות שבגופו יש לומר דגם דליתא בקיום אבל במצוות שהם מוטלין על חפצא אם תעשה את המצוה בודאי קיימה המצוה. ובזה יש ליישב קושית הפ"י, דשריפת קדשים היא מצוה שאינה על גופו, כדברי הריטב"א.

ויש לעיין עוד יותר אם נימא בזה שלוחו של אדם כמותו. ואם הכהן לא רצה לשרוף אם ישראל הנמצא בעזרה חייב לשרוף דהנה בכסוי הדם, תנן במתניתין (פז.) שחט ולא כסהו וראהו אחר חייב לכסות, ובגמ' שם מנין שחייב אחר לכסות שנאמר ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בנ"י, וכן במילה מייתינן קרא דהיכא דלא מהלי' אבוה מיחייב בי דינא דכתוב המול לכם כל זכר קדושין (כ"ט) ובשריפת קדשים לא מצינו קרא מהיכי תיתי למימר דאם אחר ראה שהכהן או הבעלים לא שרפו שחייבים לשרוף. ומהאי טעמא נמי י"ל לענין שריפת חמץ דליכא קרא שיהי' אחר מחויב מהיכי תיתי למימר שיהי' אחר מחוייב וע"כ מאי דקאמר הגמ' שכל אדם חייב לבערו לא מדין מצות בעור חמץ. אלא לזכותו כדי שלא יתחייב בבל וראה ובל ימצא. ונפ"מ אם ראה חמץ של חבירו שלא רצה לשורפו וחטף ממנו ושרפו, שאסור לו לברך דלא קיים מצות בעור חמץ. עיין ברמב"ם הל' ברכות פי"א הל' י'.

ואמנם יש לספק דגם אפשר אם לא כתוב קרא בכסוי הדם אזהרה לכל בנ"י לו יהא דלא הי' מחויב, י"ל דמקיים המצוה אם מכסה כיון דהמצוה היא בדבר שיהי' מכוסה. ואם מכסה מקיים המצוה דקרא לא בעינן אלא על חיובו, ולא על קיום המצוה, כמו שכתבנו לעיל לענין אשה. ובשריפת קדשים דלא מצינו אזהרה לכל בנ"י, אלא מי שמצווה לאכול ומצווה על בל תותירו אם שורף ישראל מבטל העשה, או כנ"ל דהוה כאינו מצווה ועשה, ומהחינוך הנ"ל נראה דאחר לא מצווה.

ב

הרמב"ם בהלכה א' פי"ט כתב מ"ע לשרוף כל הקדשים שנטמאו, וכן הנותר מ"ע לשרפו, ובכלל הנותר הפגול, וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפים ע"כ. והנה המל"מ בפי"ח בהל' ט', דכתב הרמב"ם אסור להותיר מבשר קדשים לאחר זמן וכו' והמותיר אינו לוקה שהרי ניתקו הכתוב לעשה, והקשה המל"מ דבפ"א מהלכות ק"פ הל' ז' כתב הרמב"ם המניח אימורים ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בנינה הרי זה עובר בל"ת ואע"פ שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה, ולא כתב שניתק לעשה, ומתרץ דלא מצינו באכילת המזבח ניתק לעשה, ואע"ג דרבינו יליף לכל הקדשים דנתקו לעשה מקרא דוהנותר ממנו עד בקר, הא ל"ק דאכילת אדם מאכילת אדם ילפי אהדדי דגבי אכילת אדם נתקו לעשה ה"נ כל קדשים שהם אכילת אדם, אבל אכילת מזבח לא יליף מאכילת אדם ומש"ה באימורים ליכא לפטורא משום דנתקו, אלא משום דהוה לאו שאין בו מעשה. וכן מוכח מסה"מ דבמצות ל"ת קט"ז כתב אזהרה דלא ילין ותו לא מידי ובל"ת קי"ז קי"ח ק"כ דהכל בנותר בבשר הנאכל עי"ש כתב בכולם שהוא ניתק לעשה, וכן כתב שם במצוה ק"כ הזהירנו מהותיר דבר מבשר התודה עד הבקר, ומזה למדנו שאר קדשום כי כל מה שישאר מהם אחר זמן אכילתם שהוא נותר חייב לשרפו ואין לוקין עליו לפי שהוא ניתק לעשה ושריפתו מצות עשה, ומבואר כדברי המל"מ דאכילת אדם בנותר מצוה לשרפו.

ולכאורה וש להקשות דהא הרמב"ם כתב כאן בהלכה א' וכן הנותר מצות עשה לשרפו ובכלל הנותר הפגול וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין. דלכאורה משמע מדבריו דמנותר ילפינן כל פסולי המוקדשין דנשרפין. אמנם נראה פשוט דכונתו רק שנשרפין אבל לא לענין שיהי' הלאו ניתק לעשה, ואפילו פגול נמי דילפינן מגזירה שוה בפסחים פ"ב מנותר דבשריפה נמי לא נקרא ניתק לעשה דהילפותא רק לעשה, יכל פסולו המוקדשין אמרינן שם דהלכתא גמירי לה, ולנו האמורון הוא מהלכתא גמירי לה.

ג

ובמה שהבאתו דברו הגר"ש ז"ל ספיקא לענין חמץ עיין בחק יעקב הל' פסח, סי' תל"ה, דכתב, היכא דמת אביהם ולא בטלו כיון דאסורי לא מוריש לברי', חייבים מדרבנן לבערו, והא בגוונא זו חל חיוב השבתה על אביהם אלא דאנוס, ואם נימא דעל חמץ של חבירו חייב לבערו ק"ו באופן זה חייבים, אלא נראה פשוט דאין חיוב השבתה על חמץ של חבירו אפילו היכא דלא בטלו. וז"ל הח"י וצ"ע במי שלא בדק חמץ קודם זמן אוסורי' ומת אי על היורשים מוטל לבדוק ולבער, אי נימא דאיסורא לברי' לא מורית, ומסיים ומ"מ טוב לבערו כיון שכבר נאסר בהנאה ולמה להם לקיימו אך שאין לברך על הבדיקה וביעור כיון שאינם מחויבים לבדוק ולבער החמץ שאינו שלהם, ויודע אני שיש להתעקש ולשדות נרגא גם בסיעתא זו, ולומר כיון דמת נעשה חפשי ונתבטל מצות תשביתו מהחמץ והוי כמו חמץ של נכרי דודאי לית דין ולית דיין שמצוה נבערו, כיון דאין על מי להטיל המצוה עכשיו. אמנם זה אינו דאם נימא דהיכא דחל תשביתו על חבירו ובמקום שהוא אינו משבית מוטל המצוה על כל ישראל, א"כ תיכף כשעוד המת הי' בחיים וחל עליו מצות תשביתו חל ג"כ על כל ישראל. וא"כ בודאי חל גם היורשים עוד בחיים חיותו של המוריש כיון דהי' אנוס ואיך נתבטל מהם המצוה אלא פשוט שאין מצות ביעור חל אלא על הבעלים.

ובעצם הדבר מה שהגר"ש ז"ל מחלק בדין שליחות אם המצוה על הגברא או המצוה על החפצא ובמקום שהמצוה חל על החפצא, אין בזה דין שליחות והסביר הטעם דבמצות שהם על החפץ, ואין צריך על כח המעשה כח בעלים ליכא דין שליחות, דיסוד דין שליחות הוא שנעשה מחמת צווי ורצונו של המשלח, אבל היכא דעבד אדעתא דנפשי' אין זה שליחות, כ"כ במצוה זו במילה כיון דאב אינו עושה בעצמו איכא חיוב עלי' ומצוה עליו רמיא, והיא עושה מצות ד' ליכא בזה דין שליחות.

ואף כי רבינו העיר הערה נפלאה, אמנם לע"ד לאו בכללא זו במצוה שעל החפץ נכלל בזה בכל מקום דבודאי יש להעיר מכמה מצות שעל החפצא ואעפ"כ יש שליחות במצות קבורה, ובכל מיתת ב"ד דכל מיתה היא מצוה בפ"ע על הב"ד, ובמלקות, דמפורש דשליח ב"ד מלקה ואין הב"ד מלקין (ולפלא בעיני מה שרצה לתרץ שם קושית הקצה"ח בס' (שמ"ה) דשליח ב"ד הוא שלוחא דרחמנא דאינו מצוה של ב"ד, דלענ"ד המצוה היא על ב"ד, ולא על אחר, ועיין בחינוך מצוה (תקצ"ד), וז"ל וב"ד העובר ע"ז ולא הלקה המחויב מלקות בטל עשה זו וענשו גדול מאד).

ולענ"ד נראה דלא בנקודה זו נעוץ לחלק בשליחות בחפצא וגברא. אלא נקבל סברת רבינו בפלגא דכל היכא דהתורה חייבה את כל אדם מישראל אם המצוה לא עשה הבעלים, יש לקבל הסברא דלא שייך שלוחו בזה, דהגע בעצמך אילו שני אנשים יראו אבידת ישראל, ואחד יעשה שליח ויגיד לחבירו שיטול את האבידה ויחזירה לבעלים, האם נימא דזה בדין שליחות. בודאי י"ל דאדעתי' דנפשי' עביד, דשניהם שוין בהמצוה ואין חבירו יותר בעלים על המצוה ממנו, בודאי אין בזה שליחות. וככה י"ל במילה, וכסוי דם עוף, דבמילה יש קרא דהיכא דלא מל אבוהי חייבים ב"ד למולו מקרא דהמול לכם כל זכר (בקדושין כ"ט) דהמצוה חל על אבי הבן מקרא וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו, ובכסוי הדם נמי המצוה על מי ששפך, והיכא דלא כסהו חייב אחר ילפינן אמור לבני ישראל אזהרה לכל בנ"י כמבואר בחולין פ"ז, ובמילה וכסוי הדם. אם יש בזה דין שליחות יש להסביר כדברי הגר"ש כיון דאבי הבן מצווה לאחר למול הרי מאן בעצמו לעשות המילה וכיון דאינו רוצה אם כן יש לאחר זכי' בהמצוה מדין מצות המול לכם כל זכר מחויב למול שהתורה הטילה עליו המצוה למול, ובמצות המול לכם כל זכר אין חילוק בין אב לאחר, וכיון דמחויב למול מקרא דהמול לכם כל זכר, אי אפשר לו לעשות שליח במצות האב מקרא וימל אברהם, דמושבע ועומד (היכא דאין האב מל) לעשות צווי הי"ת והוא שלוחא דרחמנא, ובמקום דהוא שלוחא דרחמנא לעשות מצותו לא שייך שליחות וכן בכסוי הדם, דילפינן דהיכא דלא מכסה מי ששפך חל החיוב והמצוה על מי שראה. ואין החילוק בין המצוה על חפצא או על גברא. ובחמץ אף דנימא דהמצוה על החפצא. אמנם חיוב מצותה רק על הבעלים ואם בא אחר ושרפה מבטל מצוה מן הבעלים ולא קיים מצות בעור חמץ, ואסור לו לברך. אמנם שליחות שייך בזה כיון דהוא הבעלים ויש לו זכות מצוה בהחמץ. וחבירו אין לו שום מצוה, אלא אם עושה המצוה עושה זאת עבור הבעלים דאינו שלוחא דרחמנא לעשות זאת בהמצוה, ואז יש לו לברך.

וברמב"ם הל' ברכות פי"א הל' י', אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך וכו' אבל אינו מברך שהחינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו, ע"כ. וטעמו דהמצוה מקיים המשלח והוא רק שליח מצוה, וגם נוסח הברכה שאני כבהלכה י"א אם עושה לעצמו מברך לעשות לאחרים מברך על העשי'. והנה מהרמב"ם זה מוכח כשיטת דסבירו להו דגם במצות מילה שייך שליחות דכתב שם בהלכה י"ב מל את בנו מברך למול את הבן מל את בן חבירו מברך על המילה, דאם נימא כנ"ל דהוא שלוחא דרחמנא ועושה המצוה שחל עליו הו"ל לברך למול, ואולי יש לומר דע"כ גם אם אין לו האב דודאי כל החיוב הוא רק מקרא המול לכם כנ"ל ואעפ"כ יש לברך על המילה כיון שהחיוב על כל ישראל לא מיוחד לעצמו.