עין יוסף/פד-פה

הוא הציווי שנצטווינו להקריב כל הקורבנות בבית הבחירה בלבד. והוא אמרו יתעלה: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" (שם שם, יד). וכאשר רצו לקיים את האזהרה על הקרבה בחוץ של איזה קורבן שיהיה מכל הקורבנות, הביאו ראיה מאמרו יתעלה: "פן תעלה עלתיך בכל מקום" (שם שם, יג). אמרו בספרא: "אין לי אלא עולות, שאר קדשים מנין? תלמוד לומר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך". ועדיין אני אומר: עולה בעשה ולא תעשה, שאר קדשים לא יהו אלא בעשה? תלמוד לומר: ושם תעשה וגו'", כמו שאבאר במקומו כשנדבר על הלאו וכו'. וכבר נתבאר בסוף מסכת זבחים, שכל הקדשים שהקריבם בחוץ - הרי אלו בעשה ולא תעשה וחייבים עליהם כרת. הנה נתבאר מכל מה שאמרנו, שזה שנאמר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" - מצוות עשה גמורה.

הציווי שנצטווינו להביא כל מה שנתחייבנו חטאת ועולה ואשם ושלמים לבית הבחירה, אף על פי שהם בחוצה לארץ, כלומר אף על פי שנתחייבנו בהם בחוצה לארץ, הרי נצטווינו להביאם לבית הבחירה. וחובה להעלותם על אף ריחוק הדרך. והוא אמרו יתעלה: "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום" (שם שם, כו). ולשון ספרי: "רק קדשיך" אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ, "תשא ובאת" מלמד שחייב בטפול הבאתו עד שיביאנו לבית הבחירה. ונתבאר שם, שזה אינו מדבר אלא בחטאת ואשם ועולה ושלמים שנתחייב האדם.

ויעוין ברמב"ן שם חולק על הר"מ שמנה מצוה פ"ה למצוה בפ"ע להביא קרבנות חו"ל, וס"ל דהכל נכלל במצוה אחת להקריב כל הקרבנות בביה"ב.

והנה החינוך במצוה (ת"מ) שנצטוינו להקריב כל קרבן בבה"מ ולא בחוץ לבית הבחירה. כתב בסוף דבריו ונוהגת מצוה זו וכו' בכל זמן שהעובר ע"ז אפי' בזמן הזה והקריב קרבן חוץ לבית הבחירה, הוא מבטל עשה זו, ועובר על לאו הבא ע"ז. אבל אין הכוונה לומר שיהי' עליו חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו שהוא חרב, זה דבר ברור הוא עכ"ל.

ודברי החינוך שכתב שבזה"ז הקריב קרבן מבטל עשה זו, צ"ע, כיון שכתב בסוף דבריו שזה דבר ברור שלא יהי' עליו חיוב להקריב קרבן בבה"מ עכשיו, למה הוא עובר על עשה, אם הקריב בזמה"ז בשלמא על הלאו דשחוטי חוץ, שפיר י"ל דעובר, אע"פ שאין בידו להקריבו מ"מ י"ל כיון דבגוף הקרבן אין חסרון בקדושתו קדושת מזבח, כיון דהלכה דמקריבין אע"פ שאין בית א"כ חל על הקרבן מדין הלכה קדושת קרבן, אע"פ שאין ראוי להקריבו כל זמן שאין המזבח בנוי אין זה חסרון בקרבן, דאין בקרבן שום פסול להקריבו, ואם יבנה המזבח הרי אפשר גם להקריבו, מש"ה שפיר חייב כרת אם הקריבו בחוץ. דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי ר"מ פ"ג מפה"מ. אמנם לענין לעבור על מצות עשה זו שנצטוינו להקריב קרבן בבה"מ נראה דכל זמן שאין המזבח קיים לא חל עליו המצוה להקריבו, בר"מ פ"ג מפה"מ הל' כ"ב וזבחת עליו וכו' תזבח והוא עומד עיי"ש, דהמצוה היא להקריבו ולזרוק דמו על המזבח, ואם אין מזבח פטור מהמצות עשה, כמו שפטורים אנו עכשיו לעלות לבה"מ, וכן במצוה הקודמת מצוה (פ"ג) מצות עשה להביא כל הקרבנות המוטלין עליו ברגל ראשון שכתב החינוך במצוה (תל"ח) שכל מי שנדר קרבן שיביא אותם ברגל שפגע בו ראשון. כתב בסוף דבריו ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, וכן הוא במל"מ פי"ד הל' י"ג ממעשה הקרבנות, וז"ל וראיתי לבעל החינוך שכתב דעשה זו אינו נוהג כי אם בזמן הבית.

ונראה דהפטור הוא מתרי טעמא חדא כיון דאין לנו מקום להקריב, כמו שכתב החינוך שם דנוהגת מצוה זו בזמן הבית שאז יש לנו רשות לעשות נדרים ונדבות והי' לנו מקום להקריב, ואפילו מי שעבר והקדיש אין ספק בידו היום להביאו למקדש, לפי שהבית חרב בעונותינו, ונראה דעוד יש לפטרו משום דאין מצוה עכשיו לעלות לרגל וכבר כתבנו מזה לעיל מצוה פ"ג, והכי נמי בודאי אין המצוה מוטלת עליו להקריב כל קרבן בבהמ"ק אם כן קשה מה שכתב דבזה"ז אם הקריב קרבן בחוץ מבטל עשה זו ועובר על לאו, וברמב"ם הל' אסה"מ פי"א המטיל מום בקדשים כגון וכו' לוקה, ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי הי' ראוי לקרבן ופסלו אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה, וכן בחינוך מצוה רפ"ז ונוהג אסור זה (נתינת מים) בכ"מ ובכ"ז, אבל אין חיוב מלקות כ"א בזמן שבהמ"ק קיים שראוי' הבהמה לקרבנות, ובמ"ח שם ונראה בדעת המחבר דדוקא מלקות אינו חייב אבל עובר בל"ת, אף בזה"ז, הרי דכתבו דאין מלקות בזה"ז כיון שאין ראוי' הבהמה לקרבנות אעפ"י שמקריבין אע"פ שאין בית מ"מ אין ראוין להקרבה, ומש"ה פטור ממלקות, כן הכי נמי י"ל דאין המצוה רק בזמן שבהמ"ק קיים שראוי' הבהמה להקרב, דהמצוה היא להקריב, ועכשיו אין ראוי להקריב.

והנראה בזה דשאני מצות עשה זו ממצות להביא כל הקרבנות ברגל, או מ"ע דעלי' לרגל, דהמצות האלו הם חובות דגזרה התורה לעשות אותם לעלות לרגל וכן להביא כל הקרבנ', ואם לא עלה, או לא הביא בטל העשה. והעשה בא לחייבו, וגם יש בה לזכותו דאם אין בית הבחירה להקריב ולעלות, לא חייבה התורה כיון שעכשיו בעונותינו אין בית הבחירה למעשה להקריב. אמנם העשה להקריב כל קרבנות בבהמ"ק, אין העשה בא בחיוב אלא בשגילה לא להקריב חוץ לבהמ"ק, אפילו אם הקריב על במה לשם שמים, דבזה שאני ממצות הבאת כל הקרבנות ברגל, דהכי מוכח מקרא שהביאו ראי' לעשה, דלפני המקרא הזה כתוב השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר שם תעלה עולתיך ושם תעשה. והלמוד על עשה הוא משם תעשה, כלומר לא בכל מקום אלא שם תעשה וזה לאו הבא מכלל עשה, וכן מפורש בסה"מ בל"ת (פ"ט) וז"ל הזהירנו שלא נקריב דבר מן הקרבנות חוץ לעזרה וכו' והוא אמרו שם תעלה וזה מצות עשה שיקריב שה העולה, והוא אמרו ושם תעשה ללמד שבחוץ לא תעשה, והשרש אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה, הרי מפורש שבאמת זה ל"ת אלא לפי הכלל שלאו הבא מכלל עשה עשה, אף שהיא ל"ת, דעיקר שבא להזהיר לא לשחוט בחוץ. ולפ"ז י"ל כשם דהל"ת דשחוטי חוץ חייב גם עכשיו כי ל"ת זו הבאה מכלל עשה גם כן עובר, ונראה דנפ"מ בזה אם הרג את הקרבן לא יעבור על עשה זו כשם שאין עובר על שחוטי חוץ, או שהתרשל ולא הביא הקרבנות בודאי לא עובר. אמנם בעלי' לרגל, ובמצות להביא כל הקרבנות ברגל, גם אם התרשל ולא בא או לא הביא עובר.

ונראה דבזה יש ליישב ולהבין טעמא דהרמב"ם דמנה במצוה פ"ה, שצונו להביא כל מה שאנחנו חייבים חטאת ועולה ואשם ושלמים אל בהב"ח ואע"פ שהם בחו"ל וכו', והוא אמרו רק קדשיך ולשון ספרי קדשיך אינו מדבר אלא בקדשי חו"ל תשא ובאת מלמד שחייב בטפול הבאתו עד שיביאנו לבית הבחירה ע"כ הצריך לענינינו. והנה הרמב"ן השיג שם על זה שמנה למצוה בפ"ע מצוה פ"ה להביא מחו"ל, ואין זו המצוה לדעתי באה בחשבון, שאנחנו נצטוינו להביא כל הקדשים לבהב"ח בין שהם בארץ או בחו"ל כל מקום שהם, שם יובאו ויקרבו והכל מצוה אחת והמקראות מרבים והולכים. ולשון ספרי כך הוא רק קדשיך אשר יהי' לך תשא ובאת במה הכתוב מדבר אי בקדשי ארץ הרי כבר אמור הא אינו מדבר אלא בקדשי חו"ל, ואתה למד מזה שבכל הקדשים הוא ענין שוה ומצוה אחת להטפל בהבאתם ולהקריבם בבית הבחירה. ע"כ.

ויש לומר דלהרמב"ם היא מצוה בפ"ע מצוה חיובית, לא שבא אזהרה לא להקריבם בחוץ דזה ידענו מהל"ת ומהלאו הבא מכלל עשה, כיון דאין בהם פסול להקריבם בודאי יש בהם עשה ול"ת, דזה אפילו בבכור ומעשר שמיעטן שם הספרי כנ"ל שאם באו מקריבין בודאי עובר אם שחטם בחוץ, והספרי לא מיעטן אלא מחיוב לטפל ולהביאם, דבכל קרבנות מחויב ועשה על קרקפתו להביאם ולהקריבם. ואם התרשל ולא הביאם עד שמתו מאליהן עובר על עשה זו.

והנה הרמב"ן הוסיף להביא דבגמרא בתמורה דרש רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות תשא ובאת יכול יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם, והמדרשות שבגמרא הם ראוין בפסק הלכה ולתפסם עיקר. ולפי הנ"ל י"ל דאדרבה מזה סיעתא להרמב"ם דודאי בקרבנות חו"ל מיירי כהספרי שהחיוב הוא להביא אותם, וסלקא דעתך אמינא אם העשה היא להביאם עשה חיובית י"ל דבזה בא העשה להביאם בבה"ב, דש"מ דגם הגמ' ס"ל דיש חיוב להביאם, לא רק ל"ת הבא מכלל עשה לא להקריב בחוץ, דאיך מצינו למימר דבזה יקוים העשה אלא שכונו על עשה שלי' תשא ובאת שחייב לטפל, ועל עשה בא הפירוש שאין כונת העשה רק להביאם אלא גם להקריבם, דאפילו אם נימא דבגמרא דרשו תשא ובאת על כל הקרבנות בין דארץ בין דחו"ל עכ"פ היא עשה אחרת לא לאו הבא מכלל עשה, אלא עשה חיובית, והחילוק בין הספרי להגמרא דתמורה אינו אלא בזה דהספרי דרש תשא ובאת על קרבנות חו"ל, והגמרא דתמורה דרשו על כל קרבנות אמנם בין כך ובין כך הוא עשה נוספת עשה חיובית לא לאו הבא מכלל עשה לא להקריב בחוץ כנ"ל. אלא דאם לא הביא בטל עשה זו.

ונראה לפ"ז דוש קולא ג"כ בעשה זו דבזה"ז אם לא הביא אינו עובר בעשה זו כנ"ל. אמנם אם שחטן בחוץ לא מיבעיא דבכל קרבנות עובר בל"ת ובלאו הבא מכלל עשה אלא גם בבכור ומעשר דאין עשה לכתחלה להביאם אם שחטן בחוץ עובר על ל"ת ולאו הבא מכלל עשה.

ולפי כל זה שפיר כתב החינוך במצוה (ת"מ) שנצטוינו להקריב כל קרבן בבהמ"ק ולא בחוץ, שהעובר ע"ז והקריב קרבנו חוץ לבה"ב, הוא מבטל עשה זו, דאין זה עשה חיובית אלא לאו הבא מכלל עשה לא להקריב בחוץ, ובמצוה (תנ"ג) להביא אל בה"ב מחו"ל לא סיים שבזה"ז, ג"כ עובר בעשה, והיינו מטעם הנ"ל כיון דאי אפשר להקריב אינו מחויב כלל בעשה זו.

אמנם נראה פשוט דגם בבהמת קדשים בחו"ל אם שחטה בחוץ בזה"ז בודאי יעבור על עשה ול"ת דהעשה ראשונה להקריב כל קרבן בבה"ב נאמר בין על קרבנות הארץ ובין על קרבנות חו"ל. וגם על בכור ומעשר שאינו מחויב להביא לר"י אם שחטם בחוץ עובר גם בזה"ז בעשה ול"ת. אמנם לר"ע כבר כתבנו במצות בכור בהמה טהורה, דגם בזמן הבית אינו עובר משום שחוטי חוץ והטלת מום כיון דאין בהם קדושת מזבח, דאם באו לא יקרבו. וראיתי כן במ"ח, עיין לעיל במצות בכור.

והנה מבואר ברמב"ם וכן בחינוך דבזמן הזה ג"כ מחויב בשחוטי חוץ, משום דס"ל דקדשה לעתיד לבא ומקריבין אע"פ שאין בית דפסק כר' יוחנן דס"ל כן במס' זבחים (קז:) ובתוס' זבחים (ס"א) ס"ל בחד תירוצא דר' יוחנן לא מחייב אלא במעלה בחוץ ולא השוחט, ומיירי בקטורת דלא בעי מזבח ומש"ה נקיט ר"י המעלה בזה"ז ובשוחט דבעי זריקה על המזבח דווקא, אפילו ר' יוחנן מודה דפטור, ולענין הטלת מום נראה לכאורה פשוט דגם לפי התוס' דפטור משום שחוטי חוץ כיון דאין מזבח אמנם בהטלת מום דפסול לקרבן גם אם יבנה המזבח, נראה דחייב, גם בזה"ז כמו שפסק הרמב"ם, אם הטיל מום בזה"ז עובר בל"ת.

ברם ראיתי בטורי אבן במס' מגילה (י.) ד"ה ומ"ט הדר בי', שכתב שם בסוף דבריו, דלתירוץ התוס' דגם אם ס"ל דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא לא מחייב ר"י אלא בהעלאה, ולא בשחיטה, משום דאין ראוי לפנים דחסר המזבח, פטור נמי אם הטיל מום בזה"ז גם לר"י, ודבריו צע"ג, דהנה נראה פשוט דבשלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל, שאם שחטן בחוץ פטור במס' יומא (סג.) מ"ט מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה, האם נימא ג"כ אם הטיל מום בקדשים קודם שנפתח ההיכל שפטור, בודאי זה בדותא, משום דפסלן גם אחרי שנפתח, דבשחיטה דכתיב ואל פתח א"מ לא הביאו וכיון דבשעה זו בשעת שחיטתו לא קרינן ואל פתח א"מ דאם הקריב אז פסולין מש"ה פטור אבל בהטלת מום דעובר מקרא כל מום לא יהי' בו, וכיון דפסלו להקריבו בודאי חייב.

ונראה לע"ד דאם שחט לשלמים בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל, דיהי' חייב משים הטלת מום, ומאי דאמרינן דפטור, פטור משום שחוטי חוץ ופטור מכרת, אבל אם התרו בו משום הטלת מום חייב מלקות. וראיתי במ"ח מצוה (רפ"ז) וז"ל וגם נלע"ד בעה"י ברור דאם שחט קדשים בחוץ, חוץ מה שחייב משום ש"ח חייב ג"כ משום מטיל מום בקדשים דאין לך מום גדול מזה וכו', ולפ"ז נ"ל דאף באותן שאינו חייב משום ש"ח כיון שעיר המשתלח לאחר וידוי חייב משום הטלת מום, וכן שנים ששחטו בחוץ אע"פ דאינם חייבים משום ש"ח, דוק ותשכח כל ענינים אשר א"א לפורטן אם פוסל אותם בשחיטה חייב משום זה, מטיל מום, ושם מביא המ"ח עוד, דלהרמב"ם אם הטיל מום קבוע בבעל מום עובר, לוקה עיין שם דמביא בשם הריט"א דהביא ראי' ברורה דשיטת הרמב"ם כן, מדברי הרמב"ם פ"ב הט"ו באהמ"ז, דבספק קבועים או עוברים המטיל מום בהם אין לוקה, דברור מזה אם הטיל מום בבעל מום עובר דלוקה.

ונראה דבודאי אם שחט בחוץ בעל מום עובר דפטור, כיון דאין ראוי בפנים, ואעפ"כ לוקה בהטלת מום והיינו מטעם הנ"ל דפסלו לעתיד. וה"נ בזה"ז כיון דקדושה קדשה לעתיד לבא, וכשיבנה המזבח ראוי להקריבו ולאו דחוי הוא בודאי חייב מטעם הטלת מום, ובגמרא תמורה כ"א בעין במערבא המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מיחייב או דילמא כיון דקדשי מיחייב, אף דמסקינן שם כיון דלא קריבין לא מיחייב בהטלת מום, מ"מ נראה דשאני משחוטי חוץ, דעד כאן לא קמיבעי אלא בהטלת מום דרצה ליחייבו משם דקדשי, אבל בשחוטי חוץ בודאי פטור דאין ראוי לפתח א"מ.

והכא בזה"ז כיון דס"ל דמקריבין אע"פ שאין בית והקרבן נתפס בקדושת קרבן לכל דבריו, אלא דאי אפשר לו להקריבו משום דמחוסרי חסרון המזבח, ומחוסר מעשה זו כמחוסר פתיחת דלתות ההיכל, נראה לע"ד דודאי מחויב משום הטלת מום דפסלו לעולם, ולא דמי אם ס"ל דקדושה בטלה, אף דלכאורה י"ל מאי נפ"מ אם חסר המזבח או חסר כל הבית ולקדשו, אידי ואידי מחוסר מעשה, אמנם לא דמי דאם חסר קדושת הבית, לא חל על הבהמה קדושת קרבן, כיון דאין שום מקום בעולם עכשיו [עיין בתוס' זבחים ס"א דכתבו אם לא קדשי לע"ל דנדחה לגמרי] מקום ראוי לקרבן, אבל אם לא בטלה הקדושה, אין זה אלא כפגימת המזבח ומחוסר תיקון כפתיחת דלתות ההיכל. וסוף דבר דברי מרן הטורי אבן צע"ג: