עין יוסף/פא-פב

הוא הציווי שנצטווינו לפדות פטר חמור בשה דווקא - אם לא יפדה אותו בשוויו - ויתן אותו השה לכהן. והוא אמרו יתעלה: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד, כ). וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת בכורות. וגם היא אין הלויים חייבים בה.

הוא הציווי שנצטווינו בעריפת פטר חמור, אם אינו רוצה לפדותו. והוא אמרו יתעלה: "ואם לא תפדה וערפתו" (שם). וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו במסכת בכורות. אפשר למקשה להקשות עלי ולומר: מדוע אתה מונה פדייתו ועריפתו כשתי מצוות, ואינך מונה אותן כמצווה אחת, ותהיה עריפתו מהלכות המצווה, כמו שביארת בכלל השביעי? ה' יודע ועד שהדין היה מחייב כן, לולא מצאנו בעניין זה לשון המורה על היותן שתי מצוות, והוא אמרם: "מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה, ומצוות ייבום קודמת למצוות חליצה". היינו: כמו שהיבמה עומדת או לייבום או לחליצה - והייבום מצווה כמו שהזכיר והחליצה מצווה בפני עצמה - כך פטר חמור עומד או לפדייה או לעריפה, וזו מצווה וזו מצווה כמו שאמרו.

הנה על מה שמנה הרמב"ם לשתי מצות מצות פדי' ומצות עריפה, משיג הראב"ד פי"ב הל' בכורים, וז"ל ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו, א"א בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה אע"פ שאמרו מצות פדי' קודמת למצות עריפה לא שתחשב למצוה, אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן, ומפני שאמרו מצות פדי' אמר מצות עריפה, ע"כ ונראה שההיקש מחייב זה לא למנות במצוה בפ"ע אלא דין ממצות פדי', ולא מטעם זה משיג הראב"ד, אלא שהראב"ד משיג שאין בכלל לחשוב זה למצוה לא במצוה בפ"ע ולא חלק ממצות הפדי', אלא שזה כעין קנס ועונש שהטילה התורה עליו בזה שלא מקיים מצות פדי', ואין ה"נ שזה דבר נפרד מהמצוה. אלא שאין זה מצוה אלא עונש וקנס, ולכאורה נראה שהראב"ד ס"ל דעריפה הוא מטעם דתני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו (בכורות י:).

הנה מה שכתב רבינו בשה לבד ולא נפדה בזולתו משנה בבכורות (ט') ופטר חמור תפדה בשה. ובמשנה (יב.) אין פודין לא בעגל ולא בחי' וכו', ובגמרא (ט:) תניא פ"ח אסור בהנאה ור"ש מתיר. מ"ט דר"י אמר עולא יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה ומותר, ומקשינן ומי הקפידה, והא ר"נ פריק לי' בשילקי בשויו, בשויו לא קאמר, כי קאמרינן שלא בשויו, ובגמרא י"א בשה אפילו פטרוזא בר דנקא, ושם אפילו תימא ר"י לא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו, וכן הוא ברמב"ם הל' בכורים (פי"ב) הל' (י"א) אם אין לו שה לפדותו פודהו בשוויו ונותן דמיו לכהן לא אמרה תורה שה להחמיר עליו אלא להקל עליו ע"כ. ולפ"ז מה שכתב רבינו בשה לבד, היינו אם השה לא שוה כהחמור. ויש לעיין היטב בדברי הרמב"ם בכלל בזה הענין וכן מה שתנן במתניתין אין פודין הכל בבא לפדות בדין השה בפחות משויו, אבל בשויו בודאי אפשר לפדות בכל דבר.

והנה אם פדה בשוה כסף בפחות משויו, אף דקי"ל הקדש שוה מנה שחלל על שוה פרוטה מחולל, ולענין פ"ח הלא אמרו לא יהא חמור מן ההקדש, וא"כ הו"ל למימר שגם לענין פטר חמור יהי' פדוי אפילו בפחות משויו. הביא על זה המ"א במצוה כ"ב שהבעל טו"א במגלה כ"ג, הביא ממתניתין הנ"ל דאין מועיל, והוסיף להביא ראי' מהא דאמרינן דאם פדה בנדמה דזה אבעיא דלא איפשטא, ופי' הרמב"ן בהלכותיו דאם פדה בנדמה ומת הפ"ח אסור בהנאה, וכ"ד הרא"ש והטור ומיירי ע"כ בפחות משויו, א"כ חזינן דפחות משויו אפי' בדיעבד אינו פדוי בשוה כסף. אמנם העיר המ"ח, דהרמב"ם בהל' בכורים (פי"ב ה"ט) כתב אין פודין בנדמה ואם פדה פדוי, וכן איתא בש"ע והוא באמת תמוה שאח"כ גבי גר שנתגייר וא"י אם קדם ילדה חייב לפדות מספק, וכן בכל ספק פסק הרמב"ם דחייב לפדות מספק, ואיך נפקע כאן בנדמה האסור מספק, ודברי הכ"מ והרדב"ז תמוהין, והרמב"ן והרא"ש פסקו כבכל ספק כנ"ל. והמ"ח מישב דברי הרמב"ם, דבדיעבד יש בדין פדיון פטר חמור כהקדש דפדה שוה מנה על פרוטה מחולל בדיעבד, והרמב"ם לשיטתי' כי דין הקדש שחלל על שוה פרוטה מחולל לאו דוקא הבעלים אלא בכל אדם, אמנם הרמב"ן והרא"ש ס"ל דדוקא בבעלים אמרינן כן, אבל לא באדם אחר, וכאן כיון שלא בא ע"י הקדשו אלא ממינא הוה הבעלים כאחר, ומש"ה פסקו דיש ע"ז דין ספק.

אמנם הקשה דהרמב"ם שם בהל' ח' מביא המשנה כצורתה אין פודין ובה' ט' בנדמה כתב דאם פדה פדוי דנראה מלשונו דדוקא בנדמה אם פדה פדוי מחמת ספק ולא מה שכתב בהל' ח' דמשמע דאין פדוי אפילו בדיעבד, ומאי נפ"מ, דלפי הנראה הו"ל להיות בכולם בדיעבד פדוי, ויצא בזה הגאון בעל מ"ח לחדש חדוש גדול. דהנה בפ"ח יש בו שני דברים האסור שיש בפ"ח ואינו נפקע רק ע"י פדיון. והשנית הנתינה לכהן שזה ממתנות כהונה. וההלכה שלא יהא חמור מהקדש לא שייך רק לאפקועי איסורא דפ"ח כמו הקדש דנפקא ע"י פרוטה ונתחלל ההקדש כן נפקע אסורא דפ"ח בין בשה בין בשו"פ, דאין זה כדין מכירה אלא כדין חלול על כסף או שו"כ אמנם לענין הנתינה לכהן, ע"ז הקפידה התורה בדוקא בשה או בשויו, דרק לזה באה התורה להקל דבה אפילו שוה פרוטה יוצא גם מצות נתינה לכהן, אבל בשוה כסף לא יצא ידי נתינה רק בשויו, ולפ"ז בהלכה ח' דאיי פודין לא כתב דפדה פדוי דעדיין מחויב מדין המצוה דנתינת כהן השויו של הפ"ח אבל בנדמה דגם נפטר בזה גם הנתינה לכהן דהממע"ה, כתב ואם פדה פדה דפטור מהכל. אמנם כתב אחר כן צ"ע.

ובאמת קשה להבין החדוש האחרון, איזה פדיון שייך אחרי שנפקע איסורא בכל אופן שחלל איפה נמצא עוד מצות פדיון שני, פדיון לכהן. ותו דלפי דבריו נמצא דלר' שמעון דפ"ח מותר בהנאה, והמצות פדי' היא נתינה לכהן. אם יפדה בשו"פ לא יהי' פדיון כלל, ונמצא מחלוקת שני' בין ר"ש לר"י אם פודה שלא בשויו, דלר"ש אין זה פדיון כלל, ולר"י הוה פדיון למחצה ואפושא פלוגתא לא מפשינן, ותו יש להקשות דלפי דברי המ"ח, דלפי הלכה דהפדה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי. וגם אם יפדה בשוה פרוטה גם כן פדוי, והמצוה בנתינה לכהן בודאי לא שייך על איש אחר. רק על הבעלים וא"כ אם קידש אשה למה אמרינן (ט:) תיקדש בהך דביני וביני הא בידה לפדות בשוה פרוטה, דכן נראה מדאמרינן דלר"ש תיקדש בכולי', ואמאי הא צריכה לפדותו עכ"פ בשה, אלא ע"כ דאין עלי' המצוה, והמצוה רק על בעל פ"ח.

וראיתי בס' שערי יושר להגאון ר"ש שקאפ ז"ל, שהביא דברי המ"ח (שער ה' פ' י"ז) וכתב ע"ז דזה דבר זר לומר שחל פדיון לחצאים. ואמנם גם הגאון הנ"ל כיון ג"כ דיש בפדיון הלכה שבהקדש דהא אמרינן דלא יהא חמור מן הקדש. ואם כן הו"ל למימר שגם דין זה דהקדש שוה מנה שחלל על שו"פ מחולל, אמנם כיון שהפדיון מחויב ליתן לכהן ובכל זמן שהפדיון מוטל עליו מחויב ליתן לכהן ע"כ צריך לפדות או בשה או בשויו, דלא על חנם הקפידה התורה על שה, דאם נימא דמה"ת יש לפדותו בשוה פרוטה למה הקפידה התורה על שה, אמנם בספק פ"ח שאין מוטל עליו ליתן לכהן ומפריש לעצמו דענין הפדי' הוא רק פדוון הקדושה לחוד חזר דינו כמו בפדיון הקדש, דהקדש שוה מנה שחלל עשו"פ מחולל, ובנדמה דהוא איבעיא דלא איפשטא, אחרי אשר פדה בנדמה, לא נשאר על הפ"ח רק ספק איסור מדין הקדושה, ועל דין קדושה לחודה חזר דינו לדין הקדש דנפדה בשוה פרוטה, וא"כ ממ"נ מחולל, דאם נימא דהנדמה יש לו דין שה הוא מחולל כמו בשה, ואם נימא דנדמה לא נקרא שה חל החלול מדין הקדש שחלל על שו"פ, דאין חיוב יותר עליו רק להפקיע האיסור, כיון דנשאר ספק, ובכל ספק יש לפדות בשוה פרוטה, והלא כבר נפדה, אמנם בחלל ספק שלא נעשה עליו שום פדיון, ע"כ יש לו לפדות או לערפו ומש"ה פסק הרמב"ם בגר דחייב לערפו או לפדותו. וגם זה דחוק כיון דעכ"פ הקפידה התורה בפ"ח שבודאי פ"ח לא חל הפדיון אלא או בשה, או בשויו של הפ"ח ולא ילפינן דבדיעבד יהא מחולל על שוה פרוטה כבהקדש מאיזה טעם שיהי', מה"ת שיש עוד פדיון בפ"ח בספק פ"ח.

והנראה לע"ד, דהנה בפ"ח יש בו שלשה חיובים, הפדי', הנתינה לכהן, ועריפה, ואי אפשר לחול זה בלי זה, דמעכבים זה על זה, ואם לא יחול על הפ"ח הנתינה לכהן מאיזה טעם שיהי' לא חל עליו פדי' ועריפה, דחיוב הפדי' שגזרה התורה, שינתן השה לכהן ואם לא יחול על השה נתינה לכהן, לא חל בכלל מצות פדי' ואם אין מצות פדי' אין מצות עריפה, שמעכבין זה על זה, והנה ראיתי בהריט"א, בד"ה פרה שילדה כמין עז שכתב דהנה דעת הרמב"ן דבעיא דנדמה דלא איפשטא לענין איסורא אזלינן בי' להחמיר דאם פדה בנדמה לא פקע איסורי' ואסור בהנאה מספק, אמנם דעת הרמב"ם דלכתחלה אין פודין בו מפני הספק, אבל בדיעבד אם פדה בו פדוי, והפטר חמור מותר בהנאה. והדבר תימה דנראה פשוט דקיי"ל כר"י דפטר חמור אסור בהנאה, מן התורה, וכיון דאיסור תורה הוא אמאי לא אזלינן בספק זה להחמיר דמ"ש משאר ספיקות דמפריש טלה לעצמו, וכ"ש בבכור דאיתחזק איסורא ונפל ספק בפדיון, די"ל אוקי הפטר חמור על חזקתו כמו שהי' אסור קודם פדיון.

ומביא שם בשם מהר"י קורקוס ז"ל דכתב וז"ל ואפשר לומר דכיון דאיסור זה הוא תלוי בממון שהרי אם נותן לכהן שויו או שה נפקע איסורו, וזה כבר פדה בנדמה ושמא הוא פדוי אזלינן לקולא כדין ספק ממון, ע"כ ומסביר זה הריט"א, דאיסורא בתר ממונא גריר וכיון דלענין ממונא חשבינן לי' כפדוי דאם נתנו לכהן שו"פ אינו יכול להוציא מידו וכיון דלגבי ממון חשבינן לי' כפדוי כ"כ נמי לענין האיסור דאיסור כזה דתלוי בממון ובנתינת ממון מפקיע איסורא, בתר ממונא גריר, והדין שיש לדין ממון יש לענין איסור, דלא אמרינן תרתי דסתרי בגוף אחד, דלענין ממון שלא להיציא מהכהן חשבינן לי' כפדוי לקולא ולענין איסור שיהי' חשוב כאילו אינו פדוי לחומרא, ולא דמי ספק פטר חמור דהצריכו להפריש טלה כיון דהתם אם נחמיר להפריש קודם הפרשתו ליכא תרתי דסתרן בגוף אחד, ואפשר שלזה כיון ג"כ מרן הב"י, עכ"ל. ובס' שערי יושר להגאון רש"ש הנ"ל (שער ה' פי"ז) אחרי אשר הביא דברי הר"י קורקוס וביאור הרי"ט אלגזי הנ"ל כתב ע"ז וכל הסוגיות בדיני ספק פ"ח סותרים לזה, וכן מה שפסק הרמב"ם בגר שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר או אחר שנתגייר ה"ז חייב לערוף או לפדות והשה לעצמו, סותרים דבריו למה שפסק בדין נדמה, והחילוק שחלק עפ"י מהר"י קורקוס אינו מתקבל על הלב כלל, עכ"ל.

ולענ"ד נראה שודאי לא נעלם מהר"י קורקוס והרי"ט אלגזי ז"ל כל הסוגיות בדיני ספק פ"ח, חלילה לחשוד בזה, אלא שהם כוונו בעיקר הדין אם אפשר לחול מתחלת בריתו של פ"ח דיני ספק פ"ח. כגון אם נולד ספק במציאות אם הפ"ח זכר או נקבה, וע"ז דנו, כיון דלענין ממון לא חל עליו דיני פדיון דהממע"ה, וכיון דלא חל מצות פדיון לא חל על החמור הזה איסור וגם עריפה, דאיסורא בתר חיוב ממונא גרירא, דמדין פדיון אסרה התורה בהנאה, וחייבו להעריפו, וכיון דלא חל עליו מצות פדי' ממילא אין כל הדינים הנגררים התלוים במצות פדי', ולא דמי לגר שנתגייר, ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה חמורו או אחר שנתגייר, דחייב לערוף או לפדות, או חמורה שילדה זכר ונקבה ואין ידוע איזה נולד ראשונה. דהתם הספק הוא בידיעה, דאם הפ"ח נולד אחר שנתגייר, או הפ"ח הזכר נולד לפני הנקבה הרי חל עליו כל דיני פ"ח מצות פדי' ועריפה ואיסורא, רק כיון שאין יודעים האמת וחסרון בידיעה, ע"כ מחויב מספק להפריש שה להפקיע מאיסורו שחל עליו אם הי' באמת פ"ח, וגם הפדיון חל כדינו אלא שאין מחויב ליתן לכהן, אבל בגוונא דנולד הספק עמו, בודאי לא חל הדין פדי' מספק, וכיון דאין פדי' אין עריפה ואין איסור הנאה, וכשם דאמרינן אליבא דר"ש דס"ל פ"ח מותר בהנאה, לית לי' ספק, בגמרא (יב:) ברש"י שם דלדידי' לא מתבעי לאפרושי טלה לאפקועי איסורא דהא ר"ש מתיר פטר חמר בהנאה ובתוס' לעיל (ט,) ד"ה לאפקועי לאיסורא דלר"ש כיון שאין נתינה לכהן מספק אינו עורפו מספק, דלר"ש מצות פדי' היא רק בזה שנותן לכהן דזה מצותו כמו דפדיון הבן שכתבנו לעיל לשון הסה"מ במצוה פ' פדיון בכור אדם, דהפדי' הוא רק בנתינה לכהן וזה מצות פדי' ובספק שפטרה התורה הנתינה לכהן נפקע המצוה לגמרי, כן לר"ש בפ"ח דהמצוה היא הנתינה לכהן השה, וכיון דאין נתינה אין מצות פדי', ועיין במ"ח מצוה כ"ב, ובשערי יושר שהאריכו בזה.

ומהאי טעמא נראה לי דאפילו להרא"ש ז"ל דבכהן שיש לו בן חלל שחייב להפריש אעפ"י שאין נותן לכהן, עיין בהרי"ט אלגזי לעיל במצוה פ' מה שהבאנו, שכתב דגם בספק בן בכור חייב להפריש נלענ"ד דבספק גם הרא"ש מודה דלא צריך להפריש, שאין שייך הפרשה אם לא חל על הכסף דיני הפרשה לכל הפחות המצוה שיתנו הממון לכהן, ובבן חלל באמת על המעות זכות הכהן אלא שהוא בעצמו לקחם, אבל בספק נראה לע"ד ברור שלא שייך הפרשה כשם דאמרינן לר"ש דאין הפרשה בפ"ח, ולר"ש כיון דנפקע מהספק דין ממון ממנו נפקע המצוה של פדי' ואם נפקע המצוה של פדי' נפקע מצות עריפה, דבזמן שיש מצות פדי' איכא מצות עריפה ובזמן שאין מצות פדי' אין מצות עריפה, שאין מצוה אחת בלי מצות חברתה. וככה גם לר"י אם נולד הספק עם הפ"ח בתחלת בריתו. דלא חל מצות פדי' דמצות פדי' גם לר"י שיפדה בשה וינתן אותו השה לכהן כלשון הסה"מ, וכיון שלא חל מעיקרא הנתינה לכהן לא חל על הפ"ח מצות פדי' ואין כאן לא איסור ולא עריפה, אמנם באופן שבמציאות אפשר שחל עליו כל דיני פדיון ועריפה ואיסורא, ואיסורא בכדי לא פקע דהתורה גזרה שלא תפקע איסורי' אלא ע"י פדיון, דאם הוא פ"ח באמת חל עליו איסורא ופדיון איסורא או עריפה, דהתורה אסרה בהנאה, וצותה לערפו, ואמרה שלא יופקע אלא ע"י פדיון ומש"ה ע"כ הוא מחויב לפדות או לערפו.

והנה בנדמה דספיקא דדיני הוא אם הוא נקרא שה ופדה בו, ונשאר בספק צריכים למימר דיחול עכשיו על הפ"ח אחרי הפדי' דספק, שיחול עליו דין פדי' מספק, וזה אי אפשר כנ"ל כשם שלא חל בתולדה מספק דיני פדי', כן ה"נ לא נשאר על הפ"ח כל המצות דיני פדי' מספק דעכשיו אין עליו אלא שיחול עליו חלות ספק, ואין חלות המצוה מספק כיון דנגע לנתינת כהן אי אפשר שיחול עכשיו וכיון שלא חל נתינה לכהן לא חל דין איסור הנאה ועריפה כן נלע"ד.

והרמב"ן ס"ל דאיסורא לא נגרר אחרי ממונא, ולא מטעם ממונא הטילה התורה איסור על הפ"ח אלא שיש בו קדושה בנוגע לאיסורא מצד שהוא פ"ח, אלא שהשה תמורה על הפ"ח, ולא נתפס אסורי' בהתמורה, דזה טעמא דאמרינן דר"י ס"ל דאסור בהנאה כדאמרינן שם (ט:) מאי טעמא דר"י יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה ומותר, כיון דבשה אפילו פטרוזא בר דנקא, ולא הקפידה התורה על שיוו של הפ"ח, אין כל טעם איסורו מדין הממון ולא נגרר אחרי ממונא, והריט"א על מתניתין לא רצה לפדותו עורפו, מביא מכילתא פ' בא על הפ' ואם לא תפדה וערפתו, מכאן אמרו מצות פדי' קודמת למצות עריפה, דבר אחר אם לא תפדה הואיל ואבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו דנראה דלפי פירוש הראשון, דשני מצוות שקולין הם מצות פדי' ומצות עריפה אלא שמצות פדי' קודמת, וכשם שעריפה אינה מטעם ממון כך פדי' אין מדין ממין וגם איסורו לאו בגלל ובגרירת הממון דכהן, ויש דין פדי' גם בלי נתינת כהן, דהא חזינן דאין אחריות עליו ותיכף שפדה נפקע איסורו, לכן ס"ל להרמב"ן דגם על ספק בתולדה חל כל דיני פ"ח בספק כן נלע"ד, וזה נראה כונת מהר"י קורקוס, וכפי שהסביר הריט"א דאיסורא בתר ממונא גריר, וכיון דלענין ממונא חשבינן לי' כפדוי, וצריך לחול על הפ"ח דין ספק איסורא וממונא אי אפשר לחול עליו, דלענין ממונא הוי כפדוי, ולענין איסורא נימא דלא הוה כפדוי וזה בגוף אחד אי אפשר לחול. בכל אופן נראה לי שזה כונת מהר"י קורקוס.