עין יוסף/עד

הציווי שנצטווינו שכל איש זה אם נרפא מזיבותו יקריב קורבן, וקורבן זה הוא: "שתי תרים או שני בני יונה אחד חטאת והאחד עלה". - וזהו קורבן הזב, והוא מחוסר כפרה עד שיקריבנו והוא אמרו יתעלה: "וכי יטהר הזב מזובו וגו' וביום השמיני יקח לו שתי תרים וגו'" (ויקרא טו, יג-טו).

הנה קרבן הזב והזבה, היולדת והמצורע דתנן במתניתין בכריתות ריש פ' ב' לא באין על חטא, אלא מין ממיני טהרה מטומאה כמו מקוה וכל זמן שלא הביאו כפרתן אסורים לאכול בקדשים, ככל הטמאים שאסורין לאכול בקדשים, ולהרמב"ם בהל' פסולי המוקדשים פ' י"ח לוקה, ולהראב"ד גם בכרת.

והנה במתניתין שם תנן ארבעה מחוסרי כפרה וכו' ר' אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם, נזיר ליינו ותגלחתו וטומאתו ע"כ ובגמרא שם ת"ק מ"ט לא תני גר, כי קתני מדעם דמישרי למיכל בקדשים, גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשי' למיעל בקהל, וגרסינן שם עוד תנו רבנן גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קינו, וברבינו גרשום שם ז"ל ור' אליעזר סבר גר מייתי קרבן בין לאכשורי' למיעל בקהל ובין לאכשורי למיכל בקדשים, כדאמרינן לקמן בברייתא גר מעוכב לאכול בקדשים, וההוא סתמא ר' אליעזר היא עכ"ל, והיינו דמפרש דת"ק ור"א פליגי אם גר לפני שהביא כפרתו אם מותר לאכול בקדשים, דלת"ק מותר לאכול בקדשים, וכפרתו רק למיעל בקהל, ולר"א בין למיעל בקהל ובין לאכול בקדשים, וכן מפרש רבינו גרשום ריש מס' כריתות דגרסינן שם הא דתנן ד' מחוסרי כפרה מניינא למה לי לאפוקי מדר"א בן יעקב דאמר ה' הוי דתנן ר"א בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה, וברבינו גרשום ואי אמר אלו מחוסרי כפרה ולא אמר ארבעה הוה אמינא תנא ושייר לרבות נמי הא דר' אליעזר קמ"ל מניינא ארבעה ותו לא לאפוקי הא דר' אליעזר, עכ"ל, והיינו לאפוקי דת"ק ס"ל דגר מותר לאכול בקדשים ולא מנה אלא אלו דמעכב כפרתן למיכל בקדשים, וכפרתו אינו אלא לאכשורי למיעל בקהל.

וכן איתא בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל, וז"ל ואין מחלוקת ר"א וחכמים בענינים אלו אלא בגר שת"ק סבר הואיל שמל וטבל הותר לאכול בקדשים והקרבן מצוה בעלמא ור"א אומר שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיזרוק עליו הדם, ואין הלכה כר' אליעזר בן יעקב, ואמרו ארבעה אע"פ שזכר המנין אחר כן לאפוקי מר' אליעזר בן יעקב שאומר גר מחוסר כפורים עכ"ל, וכן הוא בהרע"ב במתניתין וז"ל ת"ק גר מותר בקדשים ואין קרבן מעכבו אלא מלבא בקהל ע"כ.

ולכאורה קשה דהא תניא ביבמות (מז.) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו, ועיין שם כל הסוגיא דלית מאי דפליג דבמילה וטבילה דהוא כישראל לכל דבריו, ולדברי רבינו גרשום והרע"ב, לית מאן דפליג כאן דאינו כישראל ואסור לבא בקהל, דבין ת"ק ובין ר"א בן יעקב אסור טבא בקהל, אלא דלר"א בן יעקב אסור נמי לאכול בקדשים ולת"ק מותר לאכול בקדשים, ואולי משום קושי' זו לא כתב הרמב"ם בפירושו, דהקרבן של גר מעכבו מלבא בקהל, וכתב דהקרבן מצוה בעלמא, וצ"ע דהא מפורש בגמרא גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשי' למיעל בקהל.

והנה תניא שם בכריתות רבי אומר ככם כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית, אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, ובגמרא שם אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר וגו', לדורותיכם, וברש"י אע"ג דליכא מקדש ע"כ, ונראה דרבינו גרשום מפרש דדוקא לדורות בזמן דליכא מקדש לא מעכב הקרבן, אבל בזמן המקדש אין הכי נמי דהקרבן מעכב למיעל בקהל, ופלוגתא דת"ק ור' אליעזר בן יעקב, אם הגר ממחוסרי כפרה ואסור לאכול בקדשים על זמן המקדש פליגי, ואמטו להכי קאמרינן דלת"ק גר מותר לאכול בקדשים כיון שמל וטבל, וכפרתו רק למיעל בקהל, אבל בזמן דליכא מקדש התיר הכתוב לבא בקהל גם בלא קרבן, והא דאמרינן ביבמות טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו, היינו בזמן הזה דליכא מקדש.

והנה גרסינן שם עוד תנו רבנן גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו, ובתוספות שם לא דמי לזבה ויולדות דלא מפרשי, משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשים, אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל ע"כ.

ויש לעיין בדבריהם, דודאי החיוב קרבנות במחו"כ אינו בתנאי אלא אם רוצים לאכול בקדשים, אלא שהן מצות חיוביות במחוס"כ, דכן איתא בספר החינוך במצוה קע"ט בזב, וז"ל שם ועובר עלי' ולא הקריב בטל עשה ע"כ. ובטורי אבן רה"ש (ל"א) דזב וזבה אם עברו עליהם ג' רגלים ולא הביאו קרבנותיהם עוברים על לאו דבל תאחר. ובגמ' קידושין האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה אע"ג שלא הפרישה מחיים דשעבודא דאוריי', אלמא דקרבנות חובה הן. ונראה דאפילו ערל שמתו אחיו מחמת מילה דאסור לאכול בקדשים, מ"מ אם יהי' זב מחוייב להביא קרבנותיו, ועיין בחדושי מרן רי"ז הלוי. בהלכות מחוסרי כפרה, דמבואר שם דתרי דיני נינהו בקרבנות מחו"כ חדא הכשר טהרתו לאכול בקדשים ושנית דין חובת הבאת קרבנות כמו כל מחוייבי קרבן. ולפ"ז צ"ע דברי התוס' הנ"ל בזבה ויולדת לא מפרשי משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשים, דהא מצות עשה חיובית היא, ובמה קל חיוב זב ויולדת מגר, ותו קשה להבין מה שכתבו אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל, ודבריהם תמוהין הא גר בזמן הזה כבר הותר למיעל בקהל כדילפינן מקרא וכי יגור אתכם גר לדורותיכם.

והנראה לע"ד בדברי התוס' כנ"ל דבזמן המקדש אסור לגר לבא בקהל בלי קרבן, כשיטת ר"ג והרע"ב הנ"ל, ולא הותר לבא בקהל אלא בזמן דליכא מקדש, וס"ל להתוס' דההיתר אינו אלא זמני, בזמן דליכא מקדש, והחיוב להקריב קרבן מתלי תלי וקאי, ותיכף כשיבנה המקדש ונתחייב להקריב הקרבן חוזר וניעור האסור לבא בקהל, דלא הותר אלא בזמן דלית עליו חיוב להביא קרבן, ותיכף שנתחייב להביא קרבן נאסר לבא בקהל, דבזמן שמחוייב חיוב קרבן מעכבו מלבא בקהל, (ועיין ברבינו גרשום וז"ל צריך שיפריש רובע דינר לצורך קינו, שאם יבנה בהמ"ק יביא לאלתר), וכיון שמחוייב לאלתר אסור לבא בקהל, אבל בזבה ויולדת נהי דמחוייבים להקריב קרבנם אבל אין חיובם לאלתר, ואפשר להן להביא קרבנן למחר ולמחרתים ורק אם רוצים לאכול קדשים מחוייבים להביא בשביל הקדשים, אבל בלי אכילת קדשים, אין ה"נ דמחוייבים, אבל לא לאלתר, וכשיהי' להן רובע דינר יקריבו אז. אבל גר שנכנס לקהל בזמן הזה ויש לו אשה, תיכף כשנבנה המקדש נאסרה עליו ומוכרח להקריב לאלתר, כן נראה לע"ד בדברי התוס'.

אכן לרש"י ולתוס' שיטה אחרת, לא כדברי רבינו גרשום דמפרש, דהברייתא דתניא שם גר מעוכב לאכול בקדשים דההיא סתמא ר' אליעזר היא, וברש"י שם ז"ל גר מעוכב לאכול בקדשים, דאפילו רבנן ס"ל כר"א בן יעקב, דאמר לאשתרויי הוא דמייתי, והא דלא תנא לי' משום דלא מקרי מחוסר כפרה עכ"ל, ולא ביאר רש"י מ"ט לא מקרי מחוסר ככפרה, ובתוס' ריש המסכתא ד"ה לאפוקי מדר' אליעזר בן יעקב, ז"ל לקמן בפ"ב קאמר דרבנן לא תנו לי' משום דגר כי קא מייתי למיעל בקהל הוא דמייתי, אלמא לרבנן נמי גר הוי מחוסר כפרה, והא דקאמר לאפוקי, כלומר דלא איירי בה, וכה"ג בריש בב"ק, ולקמן מנינא דמתניתין למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא עכ"ל, והיינו דס"ל דאין נפ"מ לדינא בין ר"א לת"ק, וגם לת"ק מקרי מחוסר כפרה, אלא דלא איירי.

ויש לעיין בדברי התוס' דאם גם לת"ק מקרי גר מחוסר כפרה, מ"ט לא מנה התנא ה' מחוסרי כפרה, דגם בב"ק קמקשי הגמרא שם ותנא דידן מ"ט לא תני הני ומשני בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. ועיין שם בסוגיא דמקשה אלא לרב ליתני והכי נמי אם גם לת"ק מקרי גר נמי מחוסרי כפרה מ"ט לא תני גר, וכי משום דקרבנו מתיר אותו גם לבא בקהל, לא דמי להני, דהא גם נמי אסור בקדשים כמו הני ד' ממחוסרי כפרה, וצ"ע, וברש"י שם אהכי תנא ארבעה, וכל היכא דתני חושבנא דוקא קתני ולא תימא תנא ושייר ע"כ דמשמע מדברי רש"י דבכוונה גמורה תנא ארבעה דאין להכניס גר ביניהם, ולכאורה קשה דגם רש"י ס"ל דלרבנן גר מעוכב לאכול בקדשים, מ"ט לא תנא. ונראה דמש"ה כתב רש"י והא דלא תנא לי' משום דלא מקרי מחוסר כפרה, והיינו טעמא דלא תנא גר, ויש להבין כונת רש"י דאמר דאף דאסור בקדשים לא מקרי מחוסר כפרה.

והנה ברמב"ם ריש הלכות מחוסרי כפרה, ז"ל ארבעה הן הנקראין מחוסרי כפרה הזבה והיולדת והזב והמצורע, ולמה נקראו מחוסרי כפרה, שכל אחד מהן אע"פ שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו עדיין הוא חסר ולא גמרה טהרתו כדי לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו, וקודם שיביא כפרתו אסור הוא לאכול בקדשים, ושם בהלכה ב', גר שמל וטבל אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל, ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל. וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים.

והנה בכאן חזר בו ממה שכתב בפיה"מ דגר מותר לאכול בקדשים, והנראה דלא חזר בו אלא ממה שאמר דגר מותר לאכול בקדשים, אבל דגר, מהלכה דמחו"כ אסור באכילת קדשים לא הי' אסור אלא הי' מותר לאכול בקדשים לא חזר בו, אלא דגר אסור מהלכה אחרת לגמרי לאכול בקדשים כמו שכתב כאן בספר הרמב"ם, שמפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, ונפ"מ שאינו לוקה אם אכל בקדשים, ככל מחו"כ שלוקין אם אכלו קדשים, כמו שכתב בהל' פסה"מ פ' י"ח. ואתא שפיר הא דגרסינן לעיל בכריתות, ד' מחוסרי כפרה, מניינא למה לי לאפוקי מדר"א בן יעקב דאמר ה' הוי. גם לפי מה שכתב כאן, ונראה דלזה כיון רש"י בלשונו הקצר דכתב דגר אסור בקדשים, אלא דלרבנן לא מקרי מחוסר כפרה.

ולפי הנראה בדברי הרמב"ם, דלא ס"ל כדברי רבינו גרשום הנ"ל, דבזמן המקדש מעכב קרבן הגר למיעל בקהל, אלא דהילפותא שלמדו מקרא וכי יגור אתכם גר לדורותיכם, הנה זה בא ללמד דלא מעכב הקרבן למיעל בקהל דאינו אלא למצוה, כמו שפירש בפיה"מ, או דמעכבו לאכול בקדשים, אבל לא למיעל בקהל, ומפרש הרמב"ם הא דאמרינן, כי קתני מדעם דמישרי למיכל בקדשים גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשי' למיעל בקהל, כלומר להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל לאכול בקדשים אבל לא כמחו"כ דבא הקרבן לטהר מטומאתם שזה מעכבם למיכל בקדשים, שהגר איננו טמא.

והנה הלח"מ שם בהרמב"ם כתב ז"ל ורבינו ז"ל כתב כאן טעם הגר למה לא מנה אותו, ולא כתב טעם הנזיר גם כן, ונראה שטעמו משום דנזיר פשוט הוא טעמו דהוה למישרי נפשי' בחולין, אבל גר דהוי למישרי נפשי' בקדשים, הוצרך רבינו ז"ל להזכיר טעמו עכ"ל.

ולפי הנ"ל נראה לע"ד דהרמב"ם לא בא לפרש כאן למה לא מנה התנא קמא ה' מחוסרי כפרה. דאם כוונתו לפרש כן, הי' מפרש גם כן טעמא דנזיר, כמו שאמרו בגמרא שם, דת"ק לא מנה להו משום דגר מייתי קרבן לאכשורי נפשי' בקהל, ונזיר משום דכי מייתי קרבן לאשתרויי למישתי יין דחולין הוא, אלא נראה דהרמב"ם דינא קמ"ל כאן, דאף דגם גר אסור בקדשים ולוקה, והגר אינו באיסור שלהם אף שאסור מטעם שהם מחוסרי טהרה, וטמא אסור לאכול בקדשים ולוקה, והגר אינו באיסור שלהם אף שאסור בקדשים, ואינו לוקה משום טומאה, וצ"ע איזה אסור הוא בגר שמל וטבל באכילת קדשים, ועיין בתפארת ישראל במתניתין בכריתות.