עין יוסף/עב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ונעלם ממנו וגו' והיה כי יאשם וגו' והביא את אשמו וכו'.

והנה בהל' שגגות פ"י הל' ז' כתב רבינו המלך וכהן משוח מביאין קרבן על שבועת העדות, ובהשגת הראב"ד שם אין המלך חייב בשמיעת קול. ובכ"מ שם טעם הראב"ד דתנן בהוריות (ח') ר"ע אומר הנשיא חייב בכולם חוץ משמיעת קול שהמלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו. וטעם רבינו. דסובר שאין הלכה כר"ע משום דמשמע דיחידאה הוא, ואין לומר היכי אפשר דפליגי אר' עקיבא. דהא דינא בטעמא קאמר, י"ל דהא לא מכרעא, דהא אמרינן בסנהדרין פ' כ"ג לא שנו אלא מלכי ישראל אבנ מלכי בית דוד דן ודנין אותו ע"כ. ולפי דברי הכ"מ תקשה לן מ"ט דר"ע, דאטו ר"ע פליג על זה, דמן הדין גם מלכי ישראל דן ודנין אותן אלא מתקנת שמעון בן שטח כמבואר בסנהדרין שם. וכן הקשו דנראה מדברי הרמב"ם דגם מלכי בית דוד אינם מחוייבים להעיד בעדות ממון, דכן מוכח משבועות (ל"א) דגרסינן שם לאפוקי מלך, מקרבן שבועת דעדות ומוכח שם דמדאורייתא לא חזי. ועי"ש ברש"י כל שכן מלך דמדאורייתא לא חזי דכתיב שום תשים עליך מלך וכו'. וכבר עמד ע"ז בספר תוס' יוה"כ ביומא.

ובעל תוי"ט פ"ב דהוריות הוסיף עוד להקשות פסקי הרמב"ם אהדדי, דבהל' שגגות פסק דמלך חייב בקרבן שבועת העדות. ובהל' שבועות (פ"י) סתר משנתו וכתב דמלך פטור מקרבן שבועת העדות, ונשאר שם בצ"ע.

אמנם בעיקר קושית הכ"מ, דהיכי אפשר דפליגי על ר"ע, הא דינא בטעמא קאמר, כתב שם התוי"ט, דהא דת"ק דמחויב הנשיא בשמיעת קול, היינו בעדות נפשות דגם מלך מעיד בעדות נפשות, ור"ע ס"ל דכיון דאינו ראוי להעיד בעלמא אע"ג דבדיני נפשות מעיד, אינו עד להתחייב עלי' קרבן שבועה, עי"ש. ובתוס' יהכ"פ הנ"ל תמה על התוי"ט, דהא קרבן שבועת העדות אינה אלא בעדות ממון, ובעדות נפשות אין בכלל קרבן שבועת העדות.

ובש"ש שמעתא (ז' פ"א) מיישב דברי התוי"ט דודאי בעדות נפשות לחודי' ליכא דין שבועת העדות, מיהו משכחת לה בעדות נפשות שיש בו דין ממון, כגון שיש לבעל עדים שזנתה אשתו ובא גם להפסידה כתובתה, דכה"ג המלך חייב קרבן שבועת העדות, כיון דתובע גם תביעת ממון והמלך מחויב להעיד מחמת נפשות שבו, וממילא מחויב קרבן שבועה על תביעת הממון שבו.

איברא דלפי מה שמפרש הש"ש דברי התוי"ט, יתישב ג"כ קושית התוי"ט בסתירת דברי הרמב"ם מה שנשאר בצ"ע. דהרמב"ם בהל' שבועות הנ"ל לא כתב דאין במלך קרבן שבועת העדות, אלא דכתב שם, דאם הי' המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד, פטורין משבועת העדות דז"ל הרמב"ם שם, היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב וכו' או שהי' המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד או שהיו עד מפי עד וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות ע"כ, והתם מיירי בעדות ממון גרידא, ובעדות ממון לחודי' בודאי פטור מקרבן שבועת העדות, דמדאורייתא לא חזי, כדגרסינן בשבועות (ל"א) לאפוקי מלך, אבל בעיקר הדבר אם במלך יש בו דין קרבן שבועת העדות, פסק כת"ק דמלך איתא בשמיעת קול, ומשכחת לה בעדות נפשות שיש בו גם דין ממון כנ"ל בדברי הש"ש. והנה הש"ש הבין בדברי התוי"ט הנ"ל בפלוגתא בין ת"ק לר"ע, דת"ק ס"ל אע"ג דבעלמא אינו עד, אבל למאי דחזי חזי ומחוייב בקרבן שבועת העדות, ור"ע ס"ל כיון דאינו ראוי להעיד בעלמא אינו עד להתחייב עלי' קרבן שבועה אפילו במאי דחזי, והקשה שם דלפ"ז דקי"ל כת"ק מ"ט שבועת העדות אינה נוהגת בנשים, דהא חזינן דמלך אע"ג דבעלמא אינו עד, מ"מ למאי דחזי מסהיד וחייב בקרבן שבועה, א"כ באשה נמי משכחת לה בעד מיתה, או בעד סוטה דרחמנא הכשירה.

וליישב זה יצא הש"ש לחלק דאשה ועבד אע"ג דכשרים לעדות מיתה, וכן בסוטה, אינם בתורת עדות, דאין עדות לפסולין, אלא שראו חכמים להאמין בתורת אומדנא, וכן בסוטה כיון דקינא לה ונסתרה רגלים לדבר ואינה בגדר עדות, וכיון דפסולין אינו בגדר עדות אלא בתורת נאמנות ואומדנא מש"ה לאו בר קרבן בשבועת העדות, אבל עד כשר דהוא בתורת עד. אלא היכא דאינו נאמן ולא מהני עדותו לממון אינו בשבועת העדות, והיכא דנאמן הוא עכ"פ מדרבנן הו"ל בתורת עד ומחייב קרבן שבועה, ולפיכך עד כשר במיתה אמרינן הכל מודים בע"א במיתה, עי"ש.

וכן כתב ג"כ בתרע"א ס' קע"ט, דהא דבסוטה האמינתו תורה הוא מחמת דע"י קינוי וסתירה הוא רגלים לדבר וניכר שהאמת כן, אבל אין שם עדות עלה ומש"ה פטורה מקרבן שבועת העדות, דאינה רק בעד כשר, ובעד מיתה חכמים האמינוהו ושם עדות עליו, ודוקא בעד כשר דמה"ת שם עד עליו, ומדרבנן נאמן בזה לממון, ומחלק שם מהא דאמרינן בירושלמי הובא בר"ן פ' שבועות העדות, והוא עד לאפוקי אומר הוי את מקובל עלינו כשנים דאין בו חיוב שבועת העדות, דמדין אינו כב' אפי' מדרבנן עי"ש. ודברי רבותינו קשה להבין, דסוף כל סוף גם עד כשר במיתה אינו בתורת עד עפ"י דין תורה, ולא קרינן בו והוא עד, דבדין תורה אינו מחויב להגיד, ומה בכך דרבנן האמינהו, נימא ג"כ דהא דרבנן האמינהו, הוא מכח דייקא וניכר שהאמת כן, דהא גם אשה האמינהו רבנן. וגם בסוטה י"ל כן כיון דאשה ג"כ נאמנת, א"כ גם בעד כשר דאינו נאמן בדבר שבערוה, והא דהאמינו תורה הוא מטעם רגלים לדבר, ולא קרינן בו והוא עד דלא האמינו תורה בתורת עדות.

והנראה בזה, דהנה מבואר בדברי הראשונים, דבגוף הדין דחיוב הגדת עדות, ונשיאת עון בכבוש עדותו, אין תלוי בשבועה, דאף בלי שבועה, מחויב בהגדת עדות, ואם כבש עדותו הרי הוא בנשיאת עון. אבל חיוב הקרבן מדין שבועת העדות, תלוי בחיוב הגדת עדות ונשיאת עון, דבמקום שאין חיוב הגדת עדות ונשיאת עון בכובש עדותו, אזי אפילו אם נשבע אין בו הדין דקרבן שבועת העדות. והיסוד הזה מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל ריש הל' עדות, דז"ל שם העד מצווה להעיד בב"ד בכל עדות שיודע וכו' והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו עכ"ל. ולא הזכיר הרמב"ם שום תנאי של שבועה בחיוב הגדת עדות ונשיאת עון, וכן כתב בספר המצות מ"ע קע"ח, וז"ל היא שצונו להעיד בב"ד בכל מה שנדעהו בין מי שיהי' בו מיתה וכו' או הצלתו או הפסד ממונו, אנחנו חייבים להעיד בכל זה להודיע הדיינין מה שראינו או שמענו, והנה הביאו ראי' על חיוב הגדת העדות מאמרו יתברך, והוא עד או ראה או ידע, והעובר על מצוה זו ויכבוש העדות ענשו גדול והוא אמרו אם לא יגיד ונשא עונו, וזה דבר כללי, ואם היתה העדות שכבש אותה עדות ממון וכחש בה ונשבע על שקר חייב בקרבן עולה ויורד עכ"ל. ומבואר בדברי סה"מ היסוד הנ"ל, דאין חיוב הגדת עדות ונשיאת עון בכובש עדותו תלוי בשבועה, דהחיוב הוא בכל עדות ועדות, ובכל אופן, כמש"כ וזה דבר כללי, ועל הדין דקרבן שבועה הוסיף דאם היתה העדות שכבש אותה עדות ממון ונשבע חייב בקרבן שבועה. וכן הוא מפורש ברבותינו בעלי התוס' בב"ק (נ"ו.) תוס' ד"ה פשיטא אם לא יגיד ונשא עונו, והקשו וא"ת ה"מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה, ותירצו וי"ל דה"ק קרא כשעובר (על שבועתו) בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא קרבן שבועה, אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון, והביאו ראי' ממשנה מפורשת בסנהדרין (לז:) דתנן שם כיצד מאיימין וכו' ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו'. ועיין בחדושי הרשב"א שכתב דמסברא שמעינן דמחויבין להעיד אף בלי קול אלה, דהא בשמע קול אלה מחויב בק"ש, אף שלא ענה אמן, וע"כ דמחויב להגיד, דאטו מי שאומר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן מי מחייב, וע"כ דמחויבין להעיד, ואמטו להכי אם משביע עליהם, מחויבין בקרבן שבועה.

והנה נשים אינן בחיוב מצות הגדת עדות, דכן כתב בחינוך מצוה (קכ"ב). ובמ"ח שם תמה על החינוך דמנ"ל דליתא בנשים, דנראה במקום שהנשים נאמנות כגון בע"מ או בע"ס דמועיל עדותן אף שא"ח בקרבן שבועה מ"מ ישנן במ"ע זו והן בנשיאת עון כיון דמועיל עדותן, אמנם נראה דהחינוך למד זה מהגמרא סנהדרין (ל.) דגרסינן התם תניא לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד ריב"ק אומר אפי' בזה אחר זה וכו', במאי קמיפלגי וכו' איבעית אימא קרא דכתיב והוא עד או ראה או ידע, ותניא ממשמע שנאמר לא יקום עד איני יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרש לך הכתוב אחד ואפקי' רחמנא בלשון חד למימר עד דחזו תרווייהו כחד, ואידך והוא עד או ראה או ידע מ"מ עכ"ל הגמרא.

והנה לפי הנ"ל דעיקר הדין חיוב הגדת עדות ונשיאת עון ילפינן מקרא זה דוהוא עד או ראה או ידע, ולפי דברי הת"ק דריב"ק דהקרא לא נאמר אלא בשני עדים דחזו תרווייהו כחד, ה"נ י"ל דעיקר הדין דחיוב הגדת עדות נמי לא נאמר אלא בשני עדים, דזה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. ולפי זה לדברי הת"ק דריב"ק בודאי נשים אינן נכללין בחיוב הגדת עדות, דלא נאמר אלא בשנים, ובנשים קי"ל מאה נשים כחד דמיין, ואפילו לריב"ק דמרבה מדכתיב או ראה או ידע מ"מ, ויליף מזה דעדותן מצטרפת אפי' בזה אחר זה, לא מרבינן אלא עד דחזי לאצטרופי בזה אחר זה, דשייך למימר בהו והוא עד, אבל לא בנשים דאינן מצטרפין. ולפי זה בין לת"ק ובין לריב"ק חיוב הגדת עדות ונשיאת עון לא נאמר אלא באנשים ולא בנשים. וכיון דעיקר חובת הגדת עדות ילפינן מהאי קרא א"כ אפילו במקום שהנשים נאמנות, אינן מחוייבות מטעם דין מצות הגדת עדות דילפינן מקרא זה, ושפיר כתב החינוך דמצות הגדת עדות ליתא בנשים. ובסוף שורש י"ד: וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות וכו' וכל מצוה שהיא וכו' בב"ד וזו בעדים.

וראיתי בהגהות מל"מ במצוה (קכ"ג) ע"ז דכתב החינוך דקרבן שבועת העדות אינו נוהג בנקבות. וכתב ע"ז המל"מ בהגהות אף בטומאה ומיתה דמהני עדות אשה אפשר דאינה בשבועת העדות, דדוקא עד אחד דבעלמא בר הגדה ומצטרף עם אחר בטומאה ומיתה שמוציא ממון עפ"י עד אחד חייב בקרבן, אבל אשה שאינה בתורת עדות בשום מקום אף בטומאה ומיתה אינה חייבת בקרבן עכ"ל. ולפי הדברים הנאמרים לעיל, דחיוב קרבן שבועת העדות תלוי בחיוב הגדת עדות ונשיאת עון א"כ הדבר פשוט דאשה אינה בקרבן שבועת העדות, כיון דאינה בנשיאת עון ובחיוב הגדת עדות, והחינוך לשטתו דכתב במצוה (קכ"ב) דמצות הגדת עדות אינה בנשים, ומטעם זה כתב במצוה קכ"ג דקרבן שבועת העדות "אינה נוהג בנקבות שאינן בתורת עדות" (ועיין בש"ש הנ"ל דהשוה דברי המל"מ הנ"ל לדברי התויו"ט הנ"ל). ותו דאף אם נימא דמחויבת להעיד בטומאה ומיתה, אינה אלא מדין האסור, אבל מדין הממון הרי היא כמאן דליתא, ורק שגורמת לממון, וקרבן שבועה אין מחויב רק שבעדותו יש חיוב ממון ולא בגורם הפסד ממון.

(והנה רש"י בב"ק (נו.) היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו, וכתב ע"ז רש"י ז"ל, וז"ל בתרי קא משתעי מדקפיד אהגדה משמע שאילו מגידין מתחייב זה ממון, ועוד קי"ל (סוטה ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שני עדים עד שיפרט לך הכתוב אחד כדכתיב לא יקום עד אחד באיש עכ"ל. ובגליון הש"ס להגרע"א ז"ל תמה על דברי רש"י, הא באמת היכא דעד אחד מועיל בעדותו לחייב ממון חייב בקרבן שבועה כדאמרינן בשבועות רפ"ד הכל מודים בעד סוטה וכו', ולרש"י דוהוא עד היינו ב' דוקא קשה, ונשאר בצ"ע עי"ש. ולפי הנ"ל י"ל דזה תלוי בפלוגתת ת"ק וריב"ק, דלת"ק י"ל דאין הכי נמי דעד אחד פטור מקרבן שבועה אפילו היכא דבעדותו מחייב ממון. והא דאמר אביי בשבועות שם הכל מודים בעד סוטה דרחמנא הימני', היינו לקושטא דמילתא לפי מאי דקי"ל כריב"ק, ועיין בסנהדרין שם (ל:) דאביי קאמר דמודים חכמים לריב"ק. ורש"י בב"ק מפרש כתרוויהו, פירש ראשון אליבא דריב"ק ומה שכתב ועוד, זה אליבא דת"ק דריב"ק. איברא דהגרע"א הביא שם דברי התוס' בסוטה (ב:) דהקשו דגבי שבועת העדות כתוב והוא עד, ומחייבין אפי' עד אחד, ותירצו דבהפסד ממון תליא מלתא, י"ל דס"ל להתוס' דגם לת"ק חייב קרבן שבועה עד אחד היכא דמחייב ממון בעדותו).

והנה כפי המבואר, הטעם דאשה איננה בקרבן שבועת העדות, משום דאינה בחיוב הגדת עדות ונשיאת עון, וחיוב קרבן שבועת העדות תלוי בעיקר חיוב הגדת עדות כנ"ל, הנה החלוק פשוט בין עד כשר בעלמא, ובין אשה בעדות טומאה בסוטה, דעד כשר המחויב בהגדת עדות ממצות הגדת עדות והוא בנשיאת עון חייב קרבן שבועת העדות אם נשבע, אבל אשה דאינה במצות הגדת עדות ואינה בנשיאת עון פטורה מקרבן שבועת העדות.

ובזה יש לעמוד בעיקר הדבר הטעם בעד כשר במיתת הבעל, דחייב קרבן שבועת העדות אף דאין נאמן אלא מדבריהם, ומדין התורה אין מועיל עדותו, ולא קרינן בו והוא עד, כמו שהקשינו לעיל על דברי רבותינו האחרונים ז"ל. דהנה עיקר הדבר חיוב קרבן שבועת העדות, הוא מדין עדות המחייב ממון ובעדות אחרת ליכא דין שבועת העדות, ובעד אחד במיתה דחייב קרבן שבועה ע"כ צ"ל דהוא מעדותו שחייב לתת כתובתה, ולא מעדותו המתירה לעלמא, ובעד מיתה המעיד במיתת בעלה במקום שיש לגבות כתובתה מן המטלטלין, הנה יש בעדותו ב' דברים, עדות הנוגע להיתרא דאיתתא לעלמא, ועדות שיש לגבות כתובתה, והנה בעד אחד שמחייב ממון בעדותו, כגון שהיו שניהם חשודין על השבועה, או בדין דנסכא דר' אבא, אם כפר ונשבע הא מבואר דחייב בקרבן שבועת העדות. והשתא נחזי אנן בעד אחד במיתת הבעל, דאע"ג דבעדותו מה שנגע להיתרא דאיתתא, לא מהימן אלא מדרבנן, ומדין תורה לא קרינן בי' והוא עד, אינו אלא מה שנוגע בעדותו להיתרא לעלמא, אבל מה שיש בעדותו לגבות כתובתה, הרי החיוב הוא מדאורייתא, דכך אמרו במתניתין ביבמות (קי"ז) דמספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי, ולו יהא דגוף ההיתר אינו אלא מדבריהם, אבל חיוב הבעל בספר הכתובה חייב את עצמו, שאם יתירו לה להנשא אזי מחויבין לתת לה הכתובה, וחיוב זה הוא מה"ת, ולא התנה בזה תנאי דוקא אם יתירו לה להנשא עפ"י ב' עדים. ולפ"ז מחויב העד להעיד מדאורייתא, מדין חיוב ממון הכתובה, ובכל מקום היכא דעד אחד מחייב ממון בעדותו אם כפר ונשבע חייב בק"ש וה"נ בעד מיתה דכותה, דהא גם הכא מחייב ממון בעדותו, ולא איכפת לן אם הנאמנות דעד אחד מדאורייתא או מדרבנן.

ותו נראה דאפילו אם נימא דעד אחד במיתת הבעל מהימן מן התורה כפי שהוכיח הנודע ביהודא בת' (ל"ג) מהא דאר"פ הכל מודים בע"א דמיתה, נמי צ"ל כן, דאילו מדין ההיתר לעלמא הרי אין בו דין ק"ש, אלא מדין הממון, ותקשה לן הא תנן שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה, וברמב"ם הל' נחלות ריש (פ"ז) אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראי' ברורה שמת מורישן, אלא ע"כ צ"ל ממדרש כתובה נלמוד, וא"כ אין נפ"מ בעיקר הדבר אם נאמנות דעד מיתה אם הוא מן התורה או מדרבנן, אלא דלפ"ז תקשה לן דברי הירושלמי הנ"ל, הובא בר"ן פ' שבועות העדות, והוא עד לאפוקי אומר הוי את מקובל עלינו כשנים דאין בו חיוב שבועת העדות, ותקשה לן כנ"ל כיון דבעל דין חייב את עצמו לשלם, הרי העד אחד מחייב אותו ממון מדין התורה. ונראה דיש נחלק דהתם קבלתו גרמו לו, וכל דבעל דין בעצמו גרם לו להתחייב ולא מדין התובע אלא מגרמת הנתבע, לא קרינן בו והוא עד לחייב את הנתבע, אבל בע"א במיתה כל הענין נעשה עפ"י הגדת העד, וכעין זה ראיתי להגרש"ש ז"ל בספרו שערי יושר שער ו' פ"ו, שמחלק בין דין הירושלמי לע"א במיתה עי"ש.

הדרן לריש דברינו בסתירת דברי הרמב"ם מה שהקשה התויו"ט, מהרמב"ם הל' שגגות, להרמב"ם בהל' שבועות, בדין המלך בקרבן שבועת העדות. והנראה לפרש בעיקר המחלוקת בין ר"ע לת"ק בדין המלך אם חייב בק"ש העדות, הוא כעין התוי"ט, וכמו שמפרש דבריו בש"ש הנ"ל בעדות נפשות או באיסור שיש בו גם ממון. דהנה כבר כתבנו דבדבר שיש בהגדת עדות איסור וממון, הנה החיוב דק"ש בא רק בגלל עדות הממון שבו. והנה המלך בדין ממון לחודי' ודאי פטור מקרבן שבועת העדות, י"ל הטעם כנ"ל, כיון דפטור ממצות הגדת עדות ואין בו נשיאת עון אם כובש עדותו, לכן אם כפר ונשבע פטור מק"ש העדות, דחיוב ק"ש העדות מתלי תלי בחיוב הגדת עדות, והנה מלך בודאי פטור מהגדת עדות בממון, דלא גרע מכה"ג, דמקשינן בסנהדרין (יח:) מעיד, והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, ומלך ודאי פטור, ואין בו חיוב הגדת עדות. אלא בדבר שיש בזה אסור נמי, ולפי שיטת התוס' בסנהדרין שם, ובשבועות (ל') דגם מלך מחויב להעיד, והיכא דיש בעדותו ממון ואיסור, פליגי בזה ר"ע וחכמים דר"ע ס"ל, כיון דדין ק"ש העדות הוא מדין הממון, והממון אי אפשר לגרום במלך ק"ש העדות, דהא מדין הממון הוא פטור להעיד, וכל הדין המחייב אותו להגיד הוא האסור, ומדין האסור אין שבועת העדות, וזה שאמר ר"ע חוץ משמיעת קול שהמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד, ולא מעידין אותו. ות"ק ס"ל מיגו דמחויב להגיד באסור מחויב נמי להגיד בממון שבו, דמלך לא פטור מהגדת עדות בממון אלא מפטור דוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם, ובשיש בהגדת עדות גם אסור, דבין הכי ובין הכי מחויב להגיד, אין בו הפטור של והתעלמת, ומחויב להגיד גם מדין הממון, ומש"ה חייב בק"ש העדות. והרמב"ם פסק כחכמים. וזה הוא דפסק בהל' שגגות דהמלך חייב בשמיעת קול. אבל בהל' שבועות דמיירי בהגדת עדות דממון לחודי' בודאי המלך פטור מק"ש העדות כנ"ל.

והנראה דיש ליישב פסקי הרמב"ם גם לפי דברי הכ"מ והמאירי בסנהדרין דמלך פטור מהגדת עדות אף באיסורא. דהנה הטעם אם נימא דמלך פטור גם באיסורא, ע"כ צ"ל בטעם הדבר דבשב ואל תעשה שרי גם באיסורא, כמו שהקשו התוס' בשבועות (ל:) ד"ה אבל איסורא עי"ש, אבל מהפטור דוהתעלמת אי אפשר לפטרו באיסור דאין חכמה ואין תבונה לנגד ד', עי"ש בסוגיא בשבועות. ונראה דיש נפ"מ בין אם הפטור הוא מוהתעלמת, דהפטור דהוא מקרא דוהתעלמת פטור לגמרי ממצות הגדת עדות, אבל הפטור דבשב ואל תעשה שרי, הוא מדין דחי' שדחינן מצות הגדת עדות מפני מצות כבוד המלך, (ועיין בסוגיא דברכות (כ.) ממה שהוכיחו התוס' בשבועות שם דבשב ואל תעשה שרי אפי' באסור, בתוס' וברש"י שם בברכות, ואין כאן מקומו, להאריך בזה). והנפ"מ בזה אם נשבע המלך וכפר בשבועתו, דאם הפטור הוא מוהתעלמת דאין בו מצות הגדת עדות ונשיאת עון פטור מק"ש העדות, אבל באיסורא שיש בו גם דין ממון, דאף אם פטור גם באיסור, אינו אלא מדין דחי' כלומר דהמצוה דהגדת עדות חל עליו, אלא שמותר לעבור עלי' בשב ואל תעשה. ויש לעיין לפי זה היכא דכפר ונשבע בשקר, כיון דהמצוה חלה על קרקפתי' אלא שמותר לעבור בשב ואל תעשה י"ל היכא דכפר ונשבע מחויב בק"ש העדות, ובזה פליגי ר"ע ות"ק והרמב"ם פסק כת"ק דחייב בכגון זה בק"ש העדות, ובהל' שבועות בממון לחודי' בודאי פטור מק"ש העדות כנ"ל.

וראיתי להגר"ח הלר במצוה קע"ח, דמביא דהרשב"א בחדושיו שם דאם הוא עד שמחייב ממון כגון נסכא דר"א פשיטא דחייב מדאורייתא להעיד כבי תרי, וכן בש"מ וכן דעת הראנ"ח בשו"ת מים עמוקים סי' (ל"ד) דבע"א אמרינן לא יגיד, ובירושלמי בסנהדרין (פ"ג ה"ט) ובתשובת הגאון ר"ח מזואלזין בחוט המשולש סי' ג'.