עין יוסף/סח

הציווי שנצטווינו שיקריבו בית דין קורבן, אם שגגו והורו שלא כהלכה, וזהו אמרו יתעלה: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" (ויקרא ד, יג). וכבר נתבארנו דיני מצווה זו והתנאים שבה בשלמות במסכת הוריות ובכמה מקומות ממסכת זבחים.

הנה מש"כ רבינו בית דין כוונתו על ב"ד הגדול, דהיינו סנהדרין של שבעים וא', כמבואר בדבריו ברמב"ם הל' שגגות פי"ב, דז"ל כל דבר שחייבים על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו ב"ד הגדול בהוראה וכו' ושגגו העם, הרי ב"ד חייבין להביא קרבן חטאת וכו' ושאר העם פטורין. ובפי"ג שם ומנין שאין הכתוב מדבר אלא בב"ד הגדול שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו. הקרא שמביא כאן בספר המצות. כחכמים דמתניתין בהוריות (ה.) דאין חייבים אלא על הוראת ב"ד הגדול בלבד שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו שבט ע"כ.

והנה היכא דב"ד חייבים להביא קרבן חטאת אזי שאר העם פטורין מן הקרבן, ובתנאי שיעשו רוב הקהל, אבל אם עשו רק מיעוט הקהל על פיהם ונודעה השגגה הרי ב"ד פטורין ואלו המיעוט שעשו חייבים וכל אחד ואחד מביא חטאתו, כמבואר ברמב"ם פי"ג הל' א', שפסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, ובגמרא הוריות (ג.) אלא לאו הורו ב"ד ועשו מיעוט הקהל ובהא קמפלגי מ"ס יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, עי"ש דאפילו בהוראת ב"ד הגדול אם לא עשו רוב הקהל הרי ב"ד פטורין וכל אחד חייב חטאת. וזה דלא כמתניתין ריש הוריות דתנן הורו ב"ד וכו' והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם פטור מפני שתלה בב"ד, דגרסינן בגמרא שם זו דברי ר"י אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ופסק כחכמים.

והנה בתוס' שם ריש הוריות הורו ב"ד הם סנהדרי גדולה כדדרשינן בת"כ עדת ישראל עדה המיוחדת בישראל זו סנהדרי גדולה, עכ"ל ודברי התוס' צ"ע דהא מתניתין אתיא כמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, ומאן דס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, פטור בכל ב"ד ואפילו בב"ד של שלשה, דהכי תנן ביבמות במתניתין ריש האשה רבה, ניסת על פי ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן יפה כח ב"ד שפוטרה מן הקרבן, ובגמרא שם (צב.) תניא יקוב הדין את ההר ותביא חטאת שמינה, ושם ודלמא ס"ל ר"א יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, והתוס' בעצמן סמוך לזה כתבו ד"ה הורו לה ב"ד להנשא האי ב"ד אינו סנהדרי גדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה לינשא ומ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד, והתו"כ שהביאו התוס' לא אמרו אלא לחייב את הב"ד בפר הע"ד, וע"ז בא הקרא עדת ישראל עדה המיוחדת בישראל, אבל מאן דס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור יליף מקרא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה, העושה מפי עצמו חייב, בהוראת ב"ד פטור בסוגיא (ב:), דזה מכל ב"ד לאו דוקא מב"ד הגדול. וצ"ע.

והנה היכא דהורו ב"ד הגדול ועשו רוב הקהל על פיהם, דקי"ל דב"ד חייבין ושאר העם פטורין, ראיתי בס' חדושי רבינו חיים הלוי בהל' שגגות דחקר מה הטעם שכל יחיד ויחיד פטור, אם הטעם הוא דהקרבן צבור פוטרן מקרבן יחיד, או דשני דינים נפרדים הם בהוראת ב"ד, חדא דפטורין מקרבן יחיד, דצבור שעשו בהוראת ב"ד פטורין מקרבן יחיד, והשנית דחייבים בקרבן צבור, ולא מטעם דהקרבן צבור פוטרן מקרבן יחיד. והביא שם ראי' לכאן ולכאן, דהנה תניא בהוריות (ה) ונודעה החטאת ולא שידעו החוטאין, וברמב"ם פי"ד משגגות הל' ד' פסק דחייבין בקרבן יחיד, ואע"ג דצבור עשו בהוראת ב"ד. אבל כיון דאין כאן חובת קרבן צבור, ממילא חייבין כל אחד בפני עצמו, דש"מ דהקרבן צבור פוטרן, והנה תנן התם (ג:) דאפילו לאחר שנתכפרו הצבור היחיד שעשה עפ"י ההוראה פטור, דש"מ דצבור שעשו בהוראת ב"ד פטורין מקרבן יחיד בלא כפרת הקרבן צבור. ומסיק שם דודאי לאו מדין דהוראת ב"ד פוטרן בכלל מקרבן יחיד, אלא הפטור ביחיד שעשה לאחר שנתכפרו הצבור, דמ"מ מצטרף מיהא להצבור בעצם מעשה החטא וההעלם, והוי בכלל בין העלם חטא של צבור שיש בו דין המחייב בקרבן צבור, דדין קרבנו הוא של צבור, משא"כ בהך דינא דונודעה החטאת ולא שידעו החוטאין דאין דין חיוב של קרבן צבור שפיר מתחייבי בקרבן יחיד עי"ש.

וראיתי בתוס' הרא"ש בגמרא (ב:) דאמרינן שם זו דברי ר"י, אבל חכמים אומרין יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, וכתב שם והא דלא קאמר זו דברי ר"ש השנוי במשנתינו הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהם בין שהביאו כפרתם ובין שלא הביאו כפרתם והלך היחיד ועשה על פיהם ר"ש פוטר, אלמא ר"ש פוטר התולה בב"ד אפילו אחר שחזרו בהם והביאו כפרתם וכן ר' אלעזר ור"ע ובן עזאי כולהו ס"ל התולה בב"ד פטור, משום דעיקר דברי האמוראים למצא חכמים דמחייבי עי"ש. דהנה מבואר מדבריו דטעם הפטור הוא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטר מקרבן יחיד, ולפי דברי תוס' הרא"ש הא דתניא ונודעה החטאת ולא שידעו החוטאין, לאו לחיובא לכל אחד בקרבן יחיד בא הקרא, אלא לפוטרן מקרבן צבור דאין דין חיוב קרבן על ב"ד אלא היכא דידעו הב"ד שטעו. דזה דכל יחיד מחוייב רק הרמב"ם הנ"ל הוסיף. וכן ברש"י במתניתין שם הורו ב"ד, ר' שמעון פוטר וז"ל ר"ש פוטר לפי שברשות ב"ד הוא עושה, שזה עדיין לא הי' יודע שידעו שטעו וחזרו בהן והוי תולה בב"ד הלכך פטור. וכן מפרש בדברי ר"ע וז"ל וזה שהלך למדינת הים לא הי' יכול לשמע והוי תולה בב"ד ממש הלכך פטור.

אמנם ברש"י ז"ל י"ל דאין זה כטעם התוס' הרא"ש דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, אלא דוקא היכא דצבור עשו בהוראת ב"ד הגדול, דפטרם הכתוב מקרבן יחיד. דכל מי שעשה על דעתן פטרם הכתוב בצבור, ולכן גם אם הביאו כפרתן נמי פטור דהפטור הוא לאו דהקרבן צבור פטרם מקרבן יחיד, אבל היכא דליכא צבור י"ל דחייב בקרבן חטאת, וע"כ צ"ל כן בדברי רש"י, דהנה רש"י במס' שבת (צ"ג.) גריס שם ר' שמעון לטעמי' דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, וז"ל רש"י שם ור"ש לטעמי' דאמר בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, והנה בתוס' שם הקשו על רש"י, וז"ל ולא גרסינן ר"ש לטעמי' דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כפירוש הקונטרס דהא תנן בהדיא בפ"ק דהוריות הלך ועשה על פיהן בין הביאו כפרתן בין לא ר"ש פוטר ומפרש טעמא תולה בב"ד אנוס הוא, ע"כ וצ"ל דהתוס' מפרשי כדברי התוס' הרא"ש הנ"ל, אמנם רש"י ז"ל מפרש דברי ר"ש כנ"ל דדוקא היכא דצבור עשו פטרם הכתוב מקרבן יחיד. וברמב"ן שם ד"ה ור"ש לטעמי' דאמר יחוד שעשה בהוראת ב"ד חייב, איכא דקשי' דהא תנן במס' הוריות בין שהביאו כפרתן והלך היחיד ועשה על פיהן ר"ש פוטר, וה"ר משה בר' יוסף ז"ל תירץ דהתם איכא כפרה, הכא ליכא כפרה ע"כ. דיש לפרש דהיכא דאיכא כפרה פטרם הכתוב מקרבן יחיד, אבל היכא דליכא דין כפרה, ועשה יחיד בהוראת ב"ד חייב.

והנה הרמב"ם הל' שגגות פי"ד הל' ה' כתב ב"ד שהורו בשגגה ונודעה להם שגגתם בין שהביאו כפרתן בין שנא הביאו כל העושה כפי הוראתן שפשטה ברוב הצבור מאחר שידעו ה"ז מביא אשם תלוי, במה דברים אמורים במי שהי' עם ב"ד במדינה, אבל מי שראה ההוראה והלך למדינה אחרת, אע"פ שעשה אחר שידעו פטור מפני שתלה בהן, ולא עוד הנבהל לצאת אע"פ שעדיין לא יצא לדרך. ועשה על פיהם מאחר שידעו ה"ז פטור, ובהראב"ד שם ז"ל, א"א דדוקא שעשה אחר שחטאו ריב הקהל על פיהם שכבר נתחייבו ב"ד, אבל אם עשה עד שלא חטאו רוב הקהל מביא חטאת יחיד, שהרי פסק למענה, יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכ"ש כשעשה אחר שחזרו שהוא חייב עכ"ל. ובכ"מ שם כתב הראב"ד וכו' דבר פשוט הוא ולא חשש רבינו לכתבו כאן.

והנראה דהראב"ד לא בא כאן להשיג, אלא לפרש שאין בהלכה זו דיחיד שעשה אחר שהביאו כפרתן פטור מקרבן חטאת, סתירה להלכה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, כדברי הראשונים הנ"ל, שע"כ צ"ל אם גם לאחר שהביאו כפרתן גם כן אם עשה היחיד פטור, דזה דוקא למאן דס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, וע"ז בא הראב"ד לפרש דאינו כן, אלא דהכל תלוי אם הב"ד נתחייב בקרבן, אז אין חובת יחיד בקרבן, ואין נפ"מ אם הביאו כפרתן או לא הביאו, דבזמן שנטל חיוב הקרבן על הב"ד, אין חייב אחר.

והנה מה שכתב הראב"ד ז"ל שכבר נתחייבו ב"ד, נראה דאין כולתו לפסוק כר"מ דמתניתין (ד.) דאמר ב"ד מייתי ולא צבור, דכלשון הזה הנה כתב גם הרמב"ם ריש פ' (י"ב) דז"ל הרי ב"ד חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה, ואע"פ שלא עשו הן בעצמן מעשה, ובסוף כתב ומה הוא הקרבן שמביאין על שגגה זו, וכו' מביא כל שבט ושבט, דפסק כר"י, ועי"ש בכ"מ וז"ל ופסק כר"י, ואע"פ שאין ב"ד מביאין כתב בתחלת הפרק הרי ב"ד חיבין להביא מפני שמה שמביאין הצבור בשביל הב"ד הם מביאים עכ"ל.

ויש לעיין בכונת מרן הכ"מ שכתב מפני שמה שמביאין הצבור בשביל הב"ד הם מביאים, אם כונתו דקרבן הזה מביאין הצבור עפ"י ב"ד ע"י הוראתם, או כוונתו שהצבור מביאין לב"ד דהחיוב להביא החטאת הוא על הב"ד.

והנה בלשונו בסה"מ שכתב הוא שיקריבו ב"ד קרבן אם טעו בהוראה, נראה דהחיוב להביא הקרבן הוא על ב"ד, וכן הוא הלשון בספר החינוך מצוה ק"כ, וז"ל שיקריבו סנהדרי גדולה קרבן אם טעו, עכ"ל ולא הזכירו בכלל את הצבור. וזה לשון רבינו בפיה"מ ריש הוריות בהקדמה וז"ל אבל כשישלמו התנאים וכו' מחויב לב"ד לפי שטעו בדינם ואע"פ שלא עשו שום דבר לפי שזה שהם מחוייבים בקרבן הוא לפי שעשו העם עפ"י הוראתם וכו' והעיקר אצלנו מעשה תלוי בהקהל והוראה בב"ד עכ"ל וגם כן לא הזכיר חיוב הצבור.

והנראה לע"ד בזה דהמצות עשה של הבאת פר החטאת הוא על הב"ד, ואם לא הביאו עוברים הב"ד על מצות עשה, דהא קי"ל דהב"ד סומכין ידיהם על ראש הפר כדתנן במתניתין ריש סנהדרין סמיכת זקנים בשלשה, ור' יהודה אומר בחמשה, וברש"י שם סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור, ואע"פ דר"י ס"ל דצבור מביאין, מ"מ ס"ל דסמיכת הפר הוא ע"י ב"ד, דקי"ל סמיכה בבעלים בעינן עיין במנחות (צ"ב) וע"כ צ"ל דהמצות עשה של הבאת הקרבן הוא על הב"ד, ורק שאינם מחוייבים להביא משלהם, אלא משל הצבור, והא דאמרינן בהוריות (ג.) ואי ר' יהודה האמר צבור הוא דמייתי ב"ד לא, הכוונה דמצבור מביאין, והיינו משום דבברייתא דהובא שם תניא בית דין מביאין על ידיהן פר, דכל החיוב הוא רק על ב"ד ומשלהם הם מביאין, ומש"ה אמרינן אי ר' יהודה האמר צבור הוא דמייתי.

והנה לפ"ז שפיר הלשון בסה"מ וכן בחינוך שיקריבו הסנהדרין דהמצוה היא על הסנהדרין, וכן הוא לשון רבינו בריש הלכות שגגות במנין המצות בהלכה זו, ז"ל שיקריבו הסנהדרין קרבן אם טעו. ובזה מובן היטב הלשון שכתב ריש פי"ב הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה, ואע"פ שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית ב"ד כלל, ושאר העם פטורין מן הקרבן, ואע"פ שהם העושים מפני שתלו בב"ד, ע"כ והיינו דפטורין לגמרי לא לבד מהחיוב דכל יחיד ויחיד, אלא גם הבאת הפר אינה על הצבור המצוה אלא על הב"ד.

אחרי כתבי זה ראיתי בס' באר שבע הוריות דכתב וז"ל אחרי דהביא דברי הרמב"ם (פי"ב), לפום רהיטא קשה היכי מזכי שטרא לבי תרי דבתחלה פסק כר"מ, ואח"כ פסק כר' יהודה ובמה שפרשתי נסתלקה קושיא זו, כי חיוב הקרבן מגיע לב"ד ולא לצבור, רק שאין הב"ד מחוייבין להביא הקרבן משלהם אלא משל צבור, ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בתחלת הפרק ושאר העם פטורים מן הקרבן היינו שאין כל אחד מהעם חייב להביא חטאת בפני עצמו כשבה או שעירה, ופסק כר' יהודה. עכ"ל ולפי דברינו הנ"ל יש לפרש ושאר העם פטורין פטורין לגמרי שאין חיוב הבאה עליהם כלל דהמצוה היא על ב"ד, ורק דהב"ד גובין מהצבור, או מתרומת הלשכה עי"ש בגמרא (ג:)

אמנם הצבור מתכפרין בחטאת זה שזה חטאת הצבור, וברמב"ם הל' פסה"מ פ"ד הל' ב', פר ושעיר של יום הכפורים וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ירעו עד שיפול בהן מום וימכרו שאין חטאת צבור מתה, וכן בה' שגגות פ' ע"ו הל' ד' הורה הכהן המשיח עם בית דין וכו' אלא אם היו ב"ד מביאין קרבן מתכפר לו בכלל הצבור.