עין יוסף/סד

הוא הציווי שנצטווינו שיהא מעשה קורבן חטאת באופן הנזכר, תהיה החטאת אשר תהיה. והוא אמרו יתעלה: "זאת תורת החטאת וגו'" (ויקרא ו, יח). וגם ביאר שם בויקרא איך היא נשחטת ומה ממנה נקטר ומה נאכל.

הנה משפט החטאת כל חטאת וחטאת כמשפטו מ"ע, וכהן העובר ולא עשה כמשפט עובר על מ"ע. כלשון החינוך במצוה קל"ח וכהן העובר ולא עשה החטאת כמשפט בטל עשה זה. ונראה פשוט דלאו דוקא אם לא עבד העבודה בפועל כמצותה עובר על מצות עשה, אלא גם אם עבד העבודה במחשבה הפוסלת את הקרבן, כגון בחטאת שלא לשמה, גם כן עובר על מ"ע דמה לי אם לא עבד העבודה כמצותה, או דעבד במחשבה הפוסלת את הקרבן, דכשם דמצוה לעשות בפועל עבודה כמשפט, הכי נמי מצוה לעשותה לשמה, כדילפינן בזבחים (ד.) מקרא ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים, ושם בחטאת (ה') ושחט אותה לחטאת אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה, מלבד שעובר בלא תעשה לא יחשב כמובא ברמב"ם פ' י"ח פה"מ וז"ל כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים ה"ז עובר בל"ת שהרי הוא אומר לא יחשב מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים עכ"ל.

אלא גם בקרבנות שאינם נפסלין במחשבת שלא לשמן נראה דאף דאין עובר על הל"ת דלא יחשב, דלא נפסדו ע"י המחשבה, אמנם על המ"ע עובר ככתוב ברמב"ם שם פט"ו, מפסולי המוקדשים הל' ג' אסור לחשב בקדשים מחשבה שאינה נכונה, לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו או מנחה שנקמצה שלא לשמה חייב להשלים שאר עבודות לשמן, ע"כ. וזה מבואר בגמרא ריש זבחים. ונראה דאין האסור מטעם לאו דלא יחשב, כיון דהקרבן לא נפסד, אלא נראה דעובר על מ"ע. ובעבר על העשה יש נפ"מ בין פסח וחטאת לשאר קרבנות, דפסח וחטאת פסולין ובשאר קרבנות כשרים אלא שלא עלו לבעלים.