עין יוסף/סא

הציווי שנצטווינו שיהא כל קורבן שנקריב שלם במינו, תמים מן המומים שעליהם נאמר בכתוב ובמסורת שהם מומים. והוא אמרו יתעלה: "תמים יהיה לרצון", (ויקרא כב, כא). ולשון ספרא: "תמים יהיה לרצון - מצוות עשה". וכבר הביאו ראיה, שיינות הנסכים ושמנם וסלתם יהיו בתכלית הטוב והשלמות מכל קלקול, ואמרו יתעלה: "תמימים יהיו לכם וניסכיהם" (במדבר כח, לא). וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק י' ממנחות.

הנה יש לעיין במ"ע זו, אם היא רק בשלילה. כלומר אם עבר והקריב בעל מום עובר בלאו ועשה כלשון החינוך במצוה (רפ"ו) וז"ל ועובר עלי' ושחט או זרק הדם וכו' בעלת מום בטל עשה זו מלבד שעבר על לאו, עכ"ל, או דמקיים בחיוב, כלומר אם הקריב תמים מקיים המצוה.

והנראה דכן צ"ל דמקיים בחיוב, דהנה הרמב"ן סוקל ממנין הרמב"ם מ"ע שהיא מלאו הבא מכלל עשה, היכי דאיכא לאו מפורש מלבד הלאו הבא מכלל עשה, מטעם שכתב בשורש ששי דכל כה"ג שאין בהו קום עשה בפועל, רק המניעה, כבר היא נמנית בלאוין, ואין הלאו הבא מכלל עשה מוסיף בזה עי"ש וכיון דמצוה זו לא סקל מהמנין מוכח מזה דס"ל דהמצוה מקיימים בפועל, היכא דמקריב תמים, ואין להוכיח מהחינוך להיפך, כי החינוך ז"ל לדרכו הולך דבכל מצוה ומצוה מבאר האופן דעובר על המצוה, ומלבד דמקיים מצוה מוסיף היכא דמקיים.

והנה הלכה זו דתמים מבואר כאן בסה"מ דגם ביינות נסכים ושמניהם הוא, וכן הוא ברמב"ם פ"ו מאיסורי המזבח, וז"ל כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים וכו' רק הנסכים יהיו תמימים ונבחרים שנאמר תמימים יהיו לכם ונסכיהם, ועיין בכ"מ שם דמביא מתניתין בפ' כל הקרבנות מנחות (פ"ז) ר"י בר"י אומר יין שעלה בו קמחין פסול שנאמר תמימים וגו' ומנחתם וגו' ונסכיהם, וכתב עוד הכ"מ ואע"ג דמשמע דרבנן פליגי עלי', לא פליגי אלא למימר דיין שענה בו קמחין שפיר הוי תמימים אבל עיקר דרשה לכ"ע איתא.

ויש לעיין אם הילפותא על נסכים מקרא תמימים וגו' ונסכיהם הוא הלמוד גם על המצוה כשם שמצוה בקרבנות כן מ"ע בנסכים, או דהלמוד הוא רק שפסולין הן, אבל לא עובר על מצות עשה אם הקריבן, ומה שמביא לספק זה, למה לא מנה הרמב"ם הנסכים למצוה בפני עצמה, מצות עשה שיהיו הנסכים תמימים.

וי"ל דאין ה"נ דגם המ"ע איתא בנסכים אלא דאין למנותה למצוה בפ"ע משום דבקרא כתיב תמימים יהיו לכם ונסכיהם, הנה כתיב תמימים בין על הקרבן ובין על הנסכים, ונסכים נכללים במצות תמימים של קרבן. וכן צ"ל דעובר גם על המ"ע אם הקריבן, דהנה גרסינן שם במנחות (פה:) סולת שהתליעה רובה פסולה, בעי רבא הקדישן מהו שילקה עליהן משום בעל מים, כיון דפסול כבעל מום דמי או דלמא אין בעל מום אלא בבהמה ע"כ והנה עד כאן לא קמבעיא אלא לענין ללקות משום דאולי אין שייך בעל מום אלא בבהמה, אבל אי לאו הכי הוה אמרינן שהלאו שבבהמה בל תקריבו הוא גם בנסכים ובסלת, אם כן בודאי י"ל לענין המ"ע כיון דפסול כבהמה דמי.

והנה ברמב"ם פ"ו הל' ג' המקדיש יין פסול או סלת או שמן פסול או עצים פסולים למזבח הרי הדבר ספק אם דומים לבעל מום כבהמה, ולוקה, או אינם כבעל מום, לפיכך אינו לוקה ומכין אותו מכות מרדות. ע"כ, ולכאורה יש להקשות דכל הפסולין בבהמה למזבח בלי מומים, דכתב הרמב"ם בפ"ג הל' ז' דאם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה לפי שלא נתפרשה אזהרתן, וקשה לכאורה כשם דבעיא למילף ביין פסול מבהמה בעלת מום דילקה. אם כי למה לא נילף שאר פסולין מבהמה בעלת מום דילקה.

אמנם לא קשה מידי, דעד כאן לא מבעי אלא בפסולי יין ושמן, דרצה לומר דפסולין הן משום מום, דביין ושמן נקרא זה מום, דלא דמי לשאר יין ושמן, דנשתנו משאר יין ושמן אבל הפסולין בבהמה כגון יוצא דופן או מחוסר זמן, שאין בהן שום שנוי משאר בהמות, ואין פסולין מהלכה ממצות תמים, שהרי הן תמימים לפיכך אין הן נכללים בהל"ת דכל אשר בו מום לא תקריבו, אבל בשמן ויין דילפינן מקרא תמימים יהיו ונסכיהם, יש לספק דגם בהל"ת דכל אשר בו מום לא תקריבו.

ואמנם מה שיש להקשות. מבהמה טומטום ואנדרוגינוס, דכתב הרמב"ם שם בהל' ג' שאין לך מום גדול מהן, דז"ל המטומטום והאנדרוגינוס אע"פ שאין לך מום גדול מהן הרי הן פסולים למזבח מדרך אחרת לפי שהן ספק זכר ספק נקבה הרי הן כמין אחר, ובקרבנות כתיב זכר תמים ונקבה תמימה עד שיהי' זכר ודאי או נקבה ודאית, לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסול למזבח עכ"ל, וגם על פסולין אלה כתב הרמב"ם דאינו לוקה, וקשה דלו יהא שיש בהן פסול שאינן זכר או נקיבה תמימה, מ"מ כיון שהן גם בעלי מומין שאין לך מום גדול מזה, הו"ל למימר דנכללים הן בהל"ת דכל אשר בו מום לא תקריבו ולילקא עליהו.

וראיתי בלח"מ שם דהקשה למה לי קרא דזכר ונקבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס תיפוק לי' דהוי בעל מום, והוי כמקדיש בעל מום למזבח דפסול, ותירץ די"ל דאיצטריך קרא לומר דגרע מבעל מום, דבעל מום קדיש בתמורה ומקדש בתמורה, משא"כ בטומטום ואנדרוגינוס דהוי כמקדיש עצים ואבנים, ע"כ. וכן מבאר שם דיש בטומטום ואנדרוגינוס שני פסולין חד משום בעלי מומים, וחד מדמעטינהו קרא זכר ונקבה, עיי"ש, וקשה כנ"ל למה כתב הרמב"ם דאין לוקין, כיון דפסולין גם משום מומין ילקו כבעלי מומין.

והנראה דאין ה"נ דפסולין הן למזבח גם משים בעלי מומים, אמנם לענין לעבור עליהם בלאו דכל אשר בו מום לא תקריבו, נראה דאינו עובר כיון דיש בהן פסול מקרא דזכר ונקבה, ומגרע גרע מבעל מום, כדכתב הרמב"ם שם בהל' י' וז"ל המקדיש טומטום ואנדריגינוס וכו' למזבח ה"ז כמקדיש עצים ואבנים, לפי שאין קדושה חלה על גופן, והרי הן חולין לכל דבר וימכרו ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ואינן כבעלי מומים שבעל מום יש במינו קרבן עכ"ל וכיון דאין קדושה חלה על גופן, והרי הן כעצים ואבנים לא שייך עלייהו אסור דכל אשר בו מים לא תקריבו, דלא גזר הכתוב אלא על אלה דיש במינו קרבן, אלא דנפסלו מטעם מום.