עין יוסף/נ-נא

הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף בימי חג הסכות. והוא אמרו יתעלה: "והקרבתם עלה אשה ריח ניחח לה'" (במדבר כט, יג), וזהו מוסף החג.

הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף ביום השמיני של חג הסכות, וזהו מוסף שמיני עצרת ומה שחייב אותנו למנות מוסף זה בפני עצמו, נבדל מכל ימי סכות, הוא שהכלל אצלנו: שמיני עצרת רגל בפני עצמו. ובפרוש אמרו שהוא "רגל בפני עצמו, קורבן בפני עצמו" הנה זו ראיה שקרבנו חלוק. וזה פשוט בתכלית הפשטות.

הנה נראה שכוונתו שהקרבן של שמיני עצרת אינו מסדר הקרבנות של החג, שכולם נמנו במצוה אחת, אשר לזה אמר דשמיני רגל בפ"ע לענין קרבן ואינו בסדר החג. ונראה דכיון להא דתניא בסוכה (מ"ז.) הפרים האילים והכבשים מעכבין זה את זה ורבי יהודה אומר פרים אין מעכבים זא"ז שהרי מתמעטין והולכין, אמרו לו והלא כולן מתמעטין והולכין בשמיני, אמר להן שמיני רגל בפני עצמו הוא וברש"י שם רגל בפ"ע ואין קרבנותיו בכלל שאר קרבנות החג ע"כ, ובחבורו הגדול הל' תו"מ פ"י הל' ה', ז"ל ביום השמיני עצרת מקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים כולם עולות ושעיר חטאת, וזהו מוסף בפני עצמו עכ"ל. דנראה דמה שהוסיף בהלכה זו וזהו מוסף בפ"ע, אחר שכבר אמר ההלכה של המוסף, אינו אלא שכיון בדבריו לא לענין ההלכה, אלא לענין מנין המצות שמנה בריש הל' תו"מ.

ויש לעיין אם ההלכות המיוחדות בקרבנות החג חלים גם על קרבנות של שמיני עצרת, או דדינם בפני עצמן. דהנה בשני דברים יש הבדל בקרבן מוסף של חג הסוכות, א' דבכל הרגלים מקריבין השעיר חטאת לפני הקרבת העולות, כפי ההלכה וחטאת קודמת לעולה כדילפינן בזבחים (צ.) דכל חטאות יקדמו לעולות הבאות עמהן, ואמרינן התם (צ':) דבקרבנות החג אינו כן אלא דעולות קודמין דילפינן מדכתיב בהן כמשפטם, וברש"י שם כמשפט סדר מקראו כך סדר עבודתו ופר ברישא כתיב ע"כ וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהל' תו"מ הל' ו' והל' ז', וז"ל חטאת קודמת לעולה וכו', בקרבנות החג אינו כן אלא מקריבין על סדר הכתוב שנאמר כמשפטם כיצד וכו'. ב', דבכל הרגלים אין המוספין מעכבין זה את זה, כדתנן במנחות (מ"ט), וכן פסק הרמב"ם פ"ח מהל' תו"מ הל' כ', אבל בקרבנות החג, גרסינן במנחות (מ"ד) הני פרים וכבשים דהיכא אילימא דחג כמשפט כמשפטם כתיב בהו, וברש"י משמע עיכובא.

והנה לפי מה שדרשו חז"ל מדכתיב כמשפט כמשפטם, דמשמע עיכובא ומש"ה אמרינן דבעינן כסדרן בקרא, ולפ"ז צ"ל דגם בשמיני עצרת דכתיב בי' נמי כמשפט, ככתוב בפרי החג, נמי צ"ל דמקריבין על סדר הכתוב עולות קודמים, וצ"ע דהרמב"ם לא כתב רק בקרבנות החג אינו כן, דמשמע דהלכה זו אינה אלא בחג דשמיני עצרת חג בפ"ע ויותר קשה דברי התוס' במנחות שם (מ"ה) ד"ה אלא, דהקשו וז"ל והא דלא מוקי לי' בראש השנה ויהכ"פ ושמיני עצרת, משום דבכל חג ליכא אלא חד פר וחד איל ע"כ, הנה הקשו דנימא דהא דתנן הפרים האילים והכבשים אינם מעכבין זה את זה קאי על שמיני עצרת. וצ"ע כנ"ל דהא בשמיני עצרת כתיב נמי כמשפט, והו"ל למימר דמעכבי, וצ"ע.

והנה בברייתא הנ"ל הפרים וכו' מעכבין זה את זה ועד כאן לא פליג ר"י אלא בפרים, אבל בשאר קרבנות מודה דמעכבין (אם חסר אחד מן הראוין אין מקריבין רש"י) והטעם כדילפינן במס' מנחות הנ"ל דכתיב כמשפטם, דאין מקריבין אם חסר אחד, והרמב"ם הנ"ל כתב סתמא דכל המוספין אינם מעכבין זא"ז וז"ל התמידים אינם מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבים את התמידים, ולא המוספין מעכבין זא"ז, ולא מנין העולות כולן מעכבין, כיצד הרי שלא מצאו אלא ששה כבשים מקריבין ששה אפילו לא מצאו אלא אחד מקריבין אותו בין בראשי חדשים בין בימי המועדות והשבתות עכ"ל, הרי כלל בהלכה זו כל המועדות כולן, ולא הזכיר דבחג הסוכות אינו כן, וכבר תמה ע"ז בס' בה"ז, ובתוי"ט פ"ד ממנחות משנה ד'. והבה"ז מתרץ דהרמב"ם פסק כהספרי המובא בתוס' מנחות (מד.) ד"ה אלא דהספרי דורש גבי פסח, הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולם ת"ל שבעת ימים תקריבו אשה אפילו אחד מהן, יכול אפילו כולן מצויין ת"ל פרים בני בקר שנים ואיל אחד. עי"ש בהתוס' דהספרי דריש כן גם בחג והרמב"ם נקיט לי' להלכה כהספרי, וכן מתרץ הגאון מלבי"ם בתוה"מ במדבר כ"ח אות (מ"ז) וז"ל והספרא והספרי יחלקו על שיטת הש"ס שס"ל דבחג מעכבין זא"ז וכותייהו פסק הרמב"ם, בפ"ח מתו"מ עכ"ל.

אמנם המ"ח במצוה (רצ"ט) הוסיף לתמה למה שבק הרמב"ם מתניתא מפורשת במס' סוכה (מ"ז) הנ"ל, וסתמא דהגמ' מנחות מ"ט הנ"ל, ופסק כהספרא והספרי, ועוד יש להוסיף ולהקשות, הא סתם ספרא ר' יהודה (סנהדרין פ"ו), ונמצא דדברי ר' יהודה סותרין הדדי, ממה דתניא בסוכה להספרא.

והנראה לע"ד, דהנה הרמב"ם ז"ל בפרק תשיעי מתו"מ מביא סדרי הקרבת הקרבנות, איזה קרבן להקדים ואיזה לאחר, ומביא שמה דקרבן חטאת קודמת בכל מקום לקרבן עולה, וכתב שם בהל' ז' וז"ל בקרבנות החג אינו כן, אלא קריבין על סדר הכתוב, שנאמר כמשפטם. כיצד, בתחלה פרים ואחריהם אילים, ואחריהם כבשים, ואחריהם שעירים, אע"פ שהשעירים חטאת וכל אלו שקדמו אותן עולות עכ"ל, דנראה מדבריו דהלימוד מכמשפטם שיקריבו על סדר הכתוב, לא בא ללמד רק על שעירים שיהיו באחרונה, אלא דלמדים מכמשפטם, שהתורה הקפידה שיקרבו על סדר הכתוב, ומש"ה השעירים באחרונה. ולכאורה יש להקשות דהנה הלכה זו דבתחלה פרים ואחריהם אילים ואחריהם כבשים, הנה הלכה זו בכל הקרבנות, דהכי תניא בזבחים (צ.) פרים קודמין לאילים ואילים קודמין לכבשים, כבשים לשעירים, וכן הוא ברמב"ם שם בהלכה ט' וז"ל הרי שהיו מיני בהמה הרבה ממין קרבן אחד, כיצד הן קריבין, הפרים קודמין לאילים שכן נתרבו בנסכים, ואילים קודמין לכבשים שכן נתרבו בנסכים, וכבשים קודמין לשעירים שכן נתרבו באימורין עכ"ל ולפ"ז יש להקשות למה כתב כאן הלמוד מכמשפטם שמחויבין להקריב על הסדר בתחלה פרים ואחריהם אילים וכו', הא בכל הקרבנות שיש בהן פרים ואילים הדין כן.

והנראה דיש נפ"מ בין קרבנות החג לכל הקרבנות בזה, דהנה בכל הקרבנות, אין קפידא על הסדר רק אם כל הקרבנות עומדות מוכן להקריבן ואז יש להקריבן על הסדר החשוב חשוב קודם, אבל אם אין כל הקרבנות להקריבן למשל אם אין לפניו אלא אילים או כבשים אף דהקרבן הוא גם מפרים כמו בכל המועדות, אין מחויב מדין הסדר להשתדל ולרדוף עד שישיגם כדי להקריבן על הסדר, ואף דמחוייב מדין הרגל פרים שנים, להשתדל להשיגם כהמצוה אבל המצוה יקיים גם אם יקריבן אחרי האילים והכבשים, אמנם בחג אם עדיין לא מצאו אלא אילים מחויב להשהות הקרבתן עד שישיג הפרים מדין הסדר להקפיד הקרא כמשפטם.

והלכה זו בחג אינה אלא להשהות הקרבנות כדי שיהיו בסדר כמשפטם, אבל אם אין בנמצא כלל כגון שהביא אילים וכבשים ולא נמצא פרים בכלל, אז דין החג שוה לכל מועדים ור"ח, דהרי בכולן גם כן מחוייב להביא כולם ככתוב בתורה, ואעפי"כ אם אין בנמצא, למדים דמקריב אפילו אחד, והכי נמי בחג בדין הסדר, דההלכה בסדר לא חמור יותר מהמצוה שמחויב להקריב כולם, ומ"מ אם אין בנמצא מקריבין את הקרבנות שנמצאים, והוא הדין בהסדר לא יותר, זה הנראה בשיטת הרמב"ם.