עין יוסף/נד

הציווי שנצטווינו על הראיה. והוא אמרו יתעלה: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך" (דברים טז טז). ועניין מצווה זו, שיעלה האדם עם כל בן זכר שיש לו, שאפשר לו להלך לבדו יעלהו למקדש ויקריב קורבן עולה כשיעלה. והקורבן הזה שמקריב בעלותו הוא הנקרא עולת ראיה וכו'. וגם זו אין הנשים חייבות בה.

הנה ממה שכתב כאן, וענין זאת המצוה שיעלה אדם עם כל בן זכר, משמע להדיא דהחיוב הוא מן התורה, וזה תימה, הא בהדיא אמרינן במס' חגיגה (ד.) קטן שהגיע לחינוך דרבנן הוא, אין ה"נ וקרא אסמכתא בעלמא, וכן שם בדף (ו.) וברמב"ם הל' חגיגה פ"ב ה"ג ז"ל כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית, אביו חייב להעלותו ולהתראות בו, כדי לחנכו במצות, שנאמר יראה כל זכורך ע"כ, ובלח"מ שם היינו הגיע לחינוך שאמר בפ"ק דמדרבנן, ובתוס' שם כתבו דצריך להביא קרבנותיו נדבה ולמ"ד אין קריבין ביו"ט, אין קריבין עד למחר בחוה"מ, והקשה הלח"מ כיון דרבינו פסק דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט, הי' לו לבאר כאן שלא יקריב עולתו ביו"ט, ותירץ דרבינו ז"ל אית לי', דלא אמרו במשנה חייב בקטן אלא לענין לעלות וליראות עם אביו אבל לא לענין קרבן, והקשה שוב, א"כ למה כתב רבינו שנאמר יראה כל זכורך, והא אמרו בגמרא דקרא אסמכתא בעלמא, וקרא איצטריך לכדאחרים, ותירץ דרבינו נמשך אחר לשון הברייתא ע"כ.

והנה בהלכה ב' שם כתב הרמב"ם המקמץ וכו' וכן המצרף וכו' אע"פ שהן מאוסין מפני מלאכתן הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן ועולין בכלל ישראל ליראות ע"כ ובכ"מ שם המקמץ שם (דף ד') בברייתא אחרים אומרים המקמץ וכו' פטורין מן הראי' שנאמר כל זכורך יצאו אלו שאינן ראויים לעלות עם כל זכורך, כלומר מפני שריחן רע, ומשמע לרבינו דכיון דבלשון אחרים מיתניא משמע דרבנן פליגי עלייהו ומחייבי, ונקטינן כוותייהו, ואע"ג דבגמרא אמרינן ואלא קרא למאי אתא לכדאחרים, לא מכרעא מילתא דליהוי הילכתא כוותייהו, דאיכא למימר דרבנן דפליגי עלייהו דרשי לי' לדרשא אחריתא, והר"י קורקס ז"ל כתב דאחרים לא ממעטי להו אלא בעודם במאיסותם, מפני שאינם יכולים לעלות עם כל זכורך, אבל כשיטהרו הרי הם כשאר כל אדם עכ"ל.

ודברי הר"י קורקס ז"ל קשה מאד דעכ"פ הי' להרמב"ם ז"ל להזכיר דכל זמן שלא טהרו פטורין הם דהא אחרים ממעטין אותם מקרא דכל זכורך, ולא להמציא הלכה שלא נזכר בדבריהם, ועצם הפטור לא להזכיר, ועוד אם נימא דזה כוונת אחרים כדברי הרמב"ם לא הוי להו למימר בלשון פטורין, דלדברי הרמב"ם הרי הם מחוייבין לעשות כן ליטהר עצמם ברגל כדי לעלות לקיים מצות ראית פנים, ואיך אמרו פטורין. ותו דבגמרא שם בדף (ו'.) גרסינן ר' יוסי בר"י אומר שלש רגלים בשנה נצטוו ישראל לעלות ברגל, ואין נראין חצאין משום שנאמר כל זכורך, ובגמרא שם ואין נראין חצאין, סבר רב יוסף למימר מאן דאית לי' עשרה בנים, לא ליסקו האידנא חמשיה ולמחר חמשה, א"ל אביי, פשיטא הי מינייהו משוית להו פושעים והי מינייהו משוית להו זריזין אלא קרא למאי אתא לכדאחרים, דתניא אחרים אומרים המקמץ וכו' פטורין שנאמר כל זכורך מי שיכול לעלות עם כל זכורך, וברש"י שם והיינו נמי אין נראין לחצאין דמי שאינו ראוי לעלות אלא בחבורה מועטת כגון אלו שיעשו חבורה לעצמן, וכן הר"ח פירש שם הכי עיי"ש. ולדברי הר"י קורקס דהרמב"ם פסק כאחרים הו"ל להרמב"ם להביא להלכה דאין נראין לחצאין דמקרא דכל זכורך ממעטינן זה, דבשלמא לדברי הכ"מ דלא פסק כאחרים, שפיר דלא הביא דאין נראין לחצאין דקרא דכל זכורך, דרבנן דפליגי עלייהו דרשי לי' לקרא לדרשא אחריתא, אבל לדברי הר"י קורקוס ז"ל קשה.

אמנם גם דברי הכ"מ קשה דכתב ואע"ג דאמרינן ואלא קרא למאי אתא לכדאחרים, דאיכא למימר דרבנן דפליגי עלייהו דרשי לי' לדרשה אחריתא, וקשה איזה דרשה אחריתא יש בזה, דהנה איתא שם בגמרא ת"ר כל זכורך לרבות את הקטנים, ופרכינן והתנן חוץ מחרש שוטה וקטן, אמר אביי לא קשיא. כאן בקטן שהגיע לחינוך, כאן בקטן שלא הגיע לחינוך, ומקשינן קטן שהגיע לחינוך דרבנן היא, ומתרצינן אין ה"נ וקרא אסמכתא בעלמא, ואלא קרא למאי אתא לכדאחרים, ואי נימא דהרמב"ם לא ס"ל כדאחרים ע"כ צ"ל דקרא אתא לחייב את הקטנים מדין התורה, ולא אסמכתא. ואם יש איזה דרשה אחריתא מקרא דכל זכורך הו"ל להגמרא להביא את הדרשה, ולא לדרשי כאחרים דהלכה לא כוותייהו. ואם הגמרא לא ידע מדרשה אחריתא הרמב"ם מנ"ל.

ובחינוך מצוה (ת"צ) מביא בזה"ל והרמב"ם כתב דענין המצוה שיענה עם כל זכר שיש לו שיכול ללכת לבדו, ברגליו למקדש ויתראה שם, וכתב על זה המ"ח זה אינו מה"ת רק מצות חינוך והקרא דכל זכורך אסמכתא בעלמא, אך נמשך אחר לשון הברייתא, והר"מ כ' בפירוש כדי לחנכו שנאמר כל זכורך מבואר דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא, ובדברי הרהמ"ח יש מקום לטעות אבל נראה דכוונתו ג"כ כדעת הרמב"ם מהש"ס, ע"כ.

הנה המדמה מילתא למילתא דברי החינוך לדברי הסה"מ הנ"ל ראה יראה כי הרב החינוך לא נמשך אחר לשון הברייתא אלא נמשך אחר לשון הסה"מ, שלשונו כלשון סה"מ, דהנה מלשון הסה"מ כבר כתבנו דמשמע להדיא דהחיוב להביא הקטנים הוא מן התורה, והן הן דברי החינוך.

אשר על כן נראה לע"ד דגם בחבורו הגדול נמי ס"ל הכי, ומטעם הכ"מ כיון דבלשון אחרים מיתנא שמע מינה דרבנן פליגי עלייהו, ולא ס"ל כאחרים, ורבנן דרשי כל זכורך לרבות את הקטנים דבר תורה כתנא דברייתא וכל זכורך לאו אסמכתא היא ולכן הביא הרמב"ם הקרא דכל זכורך שם בהנ' ג' לפי שהיא דרשה גמורה לרבנן דפליגי על אחרים, ובירושלמי ריש מס' חגיגה איתא להדיא דגזירת הכתוב הוא דקטן מחוייב מקרא דכל זכורך ועיי"ש במראה הפנים בריש המסכתא, והא דכתב הרמב"ם כדי לחנכו במצות, הוא רק טעמא דקרא, ולחלק בין קטן שהגיע לחינוך לקטן שלא הגיע לחינוך, דקטן שלא הגיע לחינוך פטור כמתניתין הראשונה. וראיתי בפי' המשנה להרמב"ם בסוף מס' חלה וז"ל אף הוא העלה את בניו אלו הבנים קטנים היו בלי ספק, ולא היו חייבין לעלות אלא בפסח ראשון שהכל חייבין בראי' לאמרו יתעלה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך עכ"ל דלשונו מורה שהחיוב הוא מן התורה. ולפ"ז מיושב קושית הלח"מ דהי' לו להרמב"ם לבאר שלא יקריב עולתו ביו"ט, דאין ה"נ דמקריבין דכיון דהחיוב הוא מה"ת.

איברא מהלשון בסה"מ שכתב וענין זאת המצוה שיעלה אדם למקדש עם כל בן זכר שיהי' לו שיכול ללכת ברגליו יקריב קרבן עולה בראיתו, נראה שאפילו אם מן התורה להביא הקטנים, אין הבן מטיל חיוב על האב להביא קרבן בעדו, אלא החיוב על האב להביא בניו הקטנים לעזרה ויקריב קרבן עולה שלו, ובזה יוצא ידי חובתו, ואין זה מטעם דמצות ראית פנים יש לקיים גם בלי קרבן, ואין על האב חיוב יותר על הבנים רק להביאם לעזרה, דמדברי ספר המצות. משמע דהמצוה היא רק בקרבן, דראיית פנים פירושה ראית פנים ע"י קרבן, והקרבן חלק מהמצוה ואין לקיים זה בלי זה, ומעכבין זה את זה, דכן מורה הלשון דענין זה המצוה וכו' יקריב קרבן עולה בראיתו והוא הנקרא עולת ראי' ובכלל המצוה אם יש לו בנים להביאן ויקריב קרבן שלו, אבל בלי קרבן נראה מדבריו שאין מקיים מצוה כלל, דבספר המצות כאן מפרש ענין המצות עשה, וכן הוא ברמב"ם הל' חגיגה, דז"ל הראי' האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ויביא עמו קרבן וכו' ומי שבא לעזרה ולא הביא לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עבר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, וכן ראיתי בס' אור שמח הל' חגיגה, וכתב שם דהא דמחלק הירושלמי בין ראית פנים לראית קרבן, לא חילק רק על הקטנים לא על הנשים דעל הקטנים לא שייך שום מצוה דלאו בני דעה נינהו ושפיר שייך שאביו מצוה להראות פנים בעזרה עם בנו הקטנים ולהביא קרבן וכולה חדא מצוה לאביהם, אבל נשים כיון שפטורין מקרבן תו אינם מצוות להראות פנים דלא מצוה היא כלל ע"כ.

והנה מבואר בסה"מ במצות ל"ת, ל"ת (קנ"ו) דנשים אינן באזהרה זו, וכן בחינוך מצוה ת"צ, כתב שלא נעלה לבית הבחירה, וכו' וזאת האזהרה אינה נוהגת בנשים, כמו שאין מצות עשה הבאה ע"ז נוהגת בהן, ובמ"ח שם תמה מנ"ל לרבותינו דבר זה, דנהי דאיתמעטו מהמצות עשה, אבל ממצות ל"ת לא איתמעטו נשים, ואם נכנסו לעזרה נהי דאינן עוברים על המצות עשה אבל על ל"ת עוברין, עיי"ש דמביא ראי' מהירושלמי דפטורין הן גם מהל"ת, והטעם בזה נראה דהל"ת בא לחזק את העשה, כמו שכתב הרמב"ן בקידושין (ל"ד) דתניא שם איזהו מצות עשה שלא הזמן גרמא מעקה אבידה ושלוח הקן והקשו התוס' דבכל הני כתיב לאו, ומטעם הלאו מחוייבין הן, ותירץ הרמב"ן דהלא תעשה בא לחזק את העשה, ואי הוה אמינא דנשים פטורות על מצות אלו היו פטורות גם מהלא תעשה, והכא נראה דגם התוס' ס"ל סברת הרמב"ן, דהל"ת בא להזהיר על העשה דמי שמחויב להביא קרבן בראית פנים בא אזהרה שני' בלשון ל"ת, ועל מי שפטור בראית פנים פשוט דפטור מהל"ת. ומלבד זה אני תמה על תמיהתו על רבותינו, דהכא ממעטינן אשה מקרא דכל זכורך, והקרא דכל זכורך בא למעט אשה ממה שכתוב בקרא בין מן העשה ובין מן הל"ת, אלא אם יש להקשות לא על רבותינו קשה, אלא על הגמרא (ד.) בחגיגה דאמרינן שם זכור להוציא את הנשים, ומקשינן למה לי קרא מכדי מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות, ועל הגמרא יש להקשות קושית המ"ח דקרא בעינן גם אם נכנסו פטורין מהל"ת, וע"כ צ"ל דהגמרא ס"ל כנ"ל, ועל רבותינו אין להקשות כלל.