עין יוסף/נב

הציווי שנצטווינו לעלות למקדש שלש פעמים בשנה. והוא אמרו יתעלה: "שלש רגלים תחג לי בשנה" (שמות כג, יד). וכבר נתבאר בכתוב, שהעליה הזאת היא שיעלה עם קורבן להקריבו. וכבר נכפל ציווי זה כמה פעמים. ולשון ספרי "שלש מצוות נוהגות ברגל, ואלו הן: חגיגה וראיה ושמחה". וכן גם אמרו בגמרא חגיגה: "שלש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה, ראיה ושמחה". ועניין חגיגה זו - שיקריב קורבן שלמים.

הנה קיי"ל דעולת ראי' ושלמי חגיגה אינן דוחין את השבת, דהרי תנן במס' חגיגה (יז:) ומודים שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת. וכמו כן אינן דוחין את הטומאה, כדגרסינן בפסחים (עו:) על מתניתין חמשה דברים באין בטומאה, חמשה למעוטי מאי למעוטי חגיגת חמשה עשר דס"ד אמינא כיון דקרבן צבור הוא וקביעא לי' מועד תדחי טומאה קמ"ל כיון דאית לי' תשלומין כל שבעה לא דחיא שבת ומדשבת לא דחיא לא דחיא טומאה ע"כ.

וכן הוא ברמב"ם פ"א מהל' חגיגה הל' ח' וז"ל עונת ראי' ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה לפי שאין להן זמן קבוע כקרבנות הצבור שאם אינו חוגג היים חוגג למחר, כמו שביארנו עכ"ל.

והמ"ח במציה פ"ח תמה מ"ט לא דחיא טומאה, דבשלמא שבת שפיר דלא דחי, שאם אינו חוגג היום חוגג למחר, דאפילו אם חל יום ראשון בשבת, לא אמרינן כיון דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו, כיון דאין חסרון בגוף רק היום גרים כ"כ התוס', אבל בטומאה דקיי"ל בפסחים פ' דכל היכא דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו, וכן פסק הרמב"ם דאם נטמא בלילי יו"ט הראשון אע"פ שטהור למחר פטור, ונדחה לגמרי מקרבן חגיגה, ותמה אמאי הא הו"ל ככל הקרבנות דקבוע זמן דדוחה טומאה, כיון דלא יכול להקריב רק בזמן הקבוע ולא הוי לי' תשלומים, דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו.

ומתרץ שם דהכלל כל שזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה אינו אלא שהזמן קבוע הוא יום אחד ותו לא כמו פסח ותמיד וחביתין אבל לא קרבן כזה שיש לו רווח בכל יום ז' ימים ואף שע"י שידחה ביום ראשון ידחה מלהקריב הקרבן כגון שהי' טמא בראשון, אמנם כיון שבלא טומאה או שבת לא הי' יום ראשון קבוע לא נקרא זמנו קבוע, וגם התוי"ט במס' חגיגה פ"ב משנה ד' סובב הולך על דרך זה.

הנה מה שהקשה מטומאת בעלים היכא דנטמא ביום ראשון ונדחה לגמרי להקריב קרבן א"כ שוב הו"ל ככל הקרבנות דקבוע להם זמן דדחו את הטומאה, דבריו תמוהין מאד, דכל היכא דאמרינן דהקרבן דוחה את הטומאה, הוא מטעם דאין בטומאה לדחות את מצות הקרבת הקרבן דאילו לא הי' דוחה היתה סבת הפטור מהמצוה משום דלא דחי, ומש"ה אמרינן דאדרבה המצוה עדיפא ודוחה את הטומאה, אבל בטמא אין סבת הפטור מן הבאת עולת ראי' וקרבן חגיגה משום דלא דחי את הטומאה, אלא להיפך משום דפטור לגמרי מן המצוה מש"ה לא דחי, והיכי שייך להקשות דידחה את הטומאה, דאין מצוה שידחה את אסור הטומאה, דהיכא דנטמאו הבעלים הוא פטור מראי' כחיגר וסומא וזמן וכו' הפטורין מן הראי', דהכי תניא בחגיגה (ד.) טמא פטור מן הראי' דכתיב ובאת שמה והבאת שמה, כל שישנו בביאה ישנו בהבאה, וכל שאינו בביאה אינו בהבאה, ולא תימא דוקא מעולת ראי' פטור, אלא גם מקרבן חגיגה נמי פטור, כמבואר בתוס' פסחים (פ.) ד"ה אתה מדחהו מחגיגתו, והקשו והא קי"ל ערל וטמא משלחין קרבנותיהן, ותירץ ריב"א הואיל והיא חובה לבא ברגל, יש לה דין עולת ראי' דדרשינן בפרק קמא דחגיגה (ד.) דטמא פטור מן הראי' שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה, וכן איתא בירושלמי דאיתקיש לעולת ראי'.

וכן איתא ברמב"ם הל' חגיגה פ"ב, אחרי דהביא כל הפטורים מעולת ראי' ומנה גם טמא דפטור, כתב בהלכה ד' כל החייב בראי' חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראי' פטור מן החגיגה. וכן צ"ל דלפי דברי המ"ח הנ"ל דבעולת ראי' וקרבן חגיגה, לא מקרי זמנו קבוע למ"ל קרא דטמא פטור מעולת ראי', בלאו הכי פטור ועומד דלא דחי את הטומאה, אלא ע"כ צ"ל דנפ"מ כנ"ל כדברי התוס' לענין משלחין קרבנותיהן.

וצ"ל לפ"ז דהא דקאמרה הגמרא הנ"ל דסד"א, כיון דקרבן צבור הוא וקביעא לי' מועד תדחי טומאה קמ"ל כיון דאית לי' תשלומין כל שבעה לא דחיא שבת ומדשבת לא דחיא, לא דחיא טומאה, לא קמיירי אלא בטומאת כהנים, וכן הרמב"ם המובא לעיל, דכתב עולת ראי' ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה נמי בטומאת כהנים, לא בטומאת בעלים.

והנה לפ"ז מובן היטב דברי התוס' בחגיגה (י"ז) ד"ה יום טבוח שלו אחר השבת, וז"ל ואע"ג דלא חזי בראשון מייתי לה בשני, אפילו למ"ד תשלומין דראשון דכיון שאין העכבה רק בשביל היום כדפי' לעיל חזיא מיהא קרינן בי' עכ"ל, וביאור הדברים כנ"ל דסבה הפוטרתו הוא מטעם דלא דחי שבת, מקרי גברא חזי, ולא דמי לטומאת בעלים דהפטור הוא בגברא כנ"ל. ולפ"ז אי מוקמינן דהא דאמרינן כיון דאית לי' תשלומין כל שבעה לא דחיא שבת, ומדשבת לא דחיא, לא דחיא טומאה, אי מיירי בטומאת כהנים שפיר למדין טומאת כהנים משבת דנראה דבטומאת כהנים נמי הדין כן, אם נטהרו הכהנים ביום ב' מחוייב להביא קרבן חגיגה, אפילו למ"ד דלא חזיא בראשון לא חזיא בכולהו, דבטומאת כהנים נמי גברא חזי כיון דאין העכבה ממנו.

וראיתי בטורי אבן חגיגה (ט.) ד"ה כיון כתב שם, דמש"ה לא מקרי שבת דיחוי למ"ד תשלומין דראשון הוא. הוא מטעם דאם עבר ושחט והקריבן בשבת בשוגג או אפילו במזיד הקרבן כשר ויצא ידי חובתו, עיי"ש. ולפענ"ד הפריז על המדה, כיון דלמדין בפסחים (ע:) מקרא וחגותם אותו חג לד' שבעת ימים בשנה שבעה שמונה הוו, אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת, א"כ לא הטילה התורה מצות חגיגה אלא שבעה בחג הסוכות, דהיינו בימי החול לבד משבת, ואם הביא בשבת נראה דאפילו אם הקרבן כשר כדברי הטו"א אבל לא יצא ידי חובתו בזה, כיון דהקריב בזמן שהוא פטור מהבאה, והנה לפי דברי הטו"א לא דמי טומאת כהנים לשבת, דבטומאת כהנים אם הביא קרבן חגיגה פסול הקרבן, אבל אי אמרינן דבשבת לא יצא ידי חובתו, שפיר דמי טומאת כהנים לשבת אע"ג דבטומאת כהנים הקרבן פסול ובשבת הקרבן לא פסול, אבל לענין קיום המצוה שפיר דמו להדדי.

אמנם ראיתי דלא על המ"ח התמיה, אלא על התוס' בפסחים ע"ו ד"ה קמ"ל, דהכי גרסינן קמ"ל כיון דלא דחיא שבת לא דחיא טומאה, ולא גריס כיון דאית לה תשלומין כל שבעה, שאין הטעם תלוי בכך, דלעיל בפ' אלו דברים (עו) ילפינן דלא דחיא שבת מוחגותם וגו', ועוד חגיגת ט"ו איכא למ"ד דלית לה תשלומין בטומאת בעלים, שאם נטהרו בעלים ביום ט"ו ולא חזו ביום קביעת חובתי', כה"ג לית לה תשלומין ע"כ פירש דבריהם, דבשלמא אם נימא דהטעם דלא דמי שבת הוא מקרא ומעטינן מקרא דעל קרבן חגיגה לא נאמר במועדו אפילו בשבת, ה"נ לא נאמר במועדו לענין טומאה, אבל אם נימא דבעצם קרבן חגיגה יש לו דין דחי' אלא דלא דחי שבת מטעם דאית לי' תשלומין, א"כ בטומאת בעלים היכא דנטמאו ביום ט"ו דלא חזו בראשון נדחה לגמרי א"כ תדחה את הטומאה, וקשי' על התוס' כנ"ל על דברי מ"ח.

והנראה לע"ד ליישב דברי התוס', דודאי הפטור בטומאת בעלים הוא מקרא דגברא לא חזי כדאמרינן בגמ' חגיגה הנ"ל דטמא פטור דכתיב ובאת שמה והבאת שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה, וכל שאינו בביאה אינו בהבאה, אלא דקשי' להו להתוס', דהנה היסוד הזה שטמא פטור ולא חזי, הנה הוא מהלכה דטמא אסור לבא בעזרה, ונמצא דהאסור לבא מעכבו להקריב קרבן חגיגה, דאינו במציאות כמו חיגר וזקן דאי אפשר להם לבא בעזרה, וכיון שהוא מדין האסור, א"כ אדרבה נימא דקרבן חגיגה מדחה את איסור טמא לבא לעזרה וממילא יתחייב בהבאת קרבן חגיגה ועולת ראי', (דוגמא לדבר מצינו בשעיר המשתלח דאם טמא משלחו, נכנס טמא לעזרה ומשלחו יומא ס"ו) אלא ע"כ יסוד הפטור הוא, משום דאין עולת ראי' וחגיגה דוחין את הטומאה וכיון דאינו דוחה, אסור לו לבא בעזרה כדין טמא בעלמא, וכיון דאסור לבא בעזרה, איפטר לגמרי מהבאת קרבן חגיגה מקרא והבאת שמה, והנפ"מ דנתוסף הפטור להיכא דנטמא ביום ראשון ונטהר אחרי כן בימי הרגל, מ"מ פטור מהבאת קרבן דגברא לא חזי דאי מטעם דלא דחי הא קי"ל דערל וטמא משלחין קרבנותיהן כקושית התוס' הנ"ל בפסחים פ' ד"ה אתה מדחהו מחגיגתו.

אמנם אף שנתיישבו דברי תוס', נראה דלפי גירסת רש"י בהגמרא, וכן משמע דגירסת רמב"ם כן דז"ל הרמב"ם המובא לעיל, עולת ראי' ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה לפי שאין להן זמן קבוע כקרבנות צבור שאם אינו חוגג היום חוגג למחר, ועי"ש בלח"מ דגירסת רבינו כגירסת רש"י ולא קשה מידי קושית התוס' מטומאת בעלים כנ"ל דהנה ההלכה אם דוחה או אינו דוחה לא שייך אלא דהמצוה חלה עליו, והשאלה מי נדחה מפני מי אם הטומאה או השבת נדחה מפני המצוה או להיפך דהמצוה נדחה מפני אסור הטומאה והשבת. אבל בגונא דהמצוה בכלל ליכא לא שייך להקשות דידחה טומאה ובטומאת בעלים אין מצוה בכלל להביא קרבן חגיגה, וע"ז צ"ל דהגמרא מיירי בטומאת כהנים דהמצוה חלה על קרקפתא דגברי, אלא שאין בכחה לדחות לפי שאין להן זמן קבוע כקרבנות הצבור.

והנה גם לא קשי' קושית התוס' שאין הטעם תלוי בכך דלעיל ילפינן דלא דחיא שבת מוחגותם, דלפי הנ"ל בעינן הקרא דהמצוה לא חלה עליו ביום השבת, והנפ"מ אם שגגו והקריבו דלא קיימו מצות חגוגה ועולת ראי' ומחויבים להביאם אחרי השבת לאפוקי מדברי הטו"א הנ"ל שאם שגגו והקריבו יצאו ידי חובתם.

והרמב"ם מפרש הגמרא טמא פטור דכתיב ובאת שמה והבאת שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה, שיהי' איש טהור, ויהי' ראוי לבא בעזרה בכל פעם שירצה, ולפי זה אין לומר דאדרבה נימא דקרבן חגיגה ידחה האסור ויהי' ראוי לבא בעזרה כהנ"ל בדברי התוס', דזה לא מהני דכל שישנו בביאה פירוש שאין דבר שמעכבו לבא בעזרה, אבל לא איש טמא אשר לולא הקרבן חגיגה אינו ראוי לבא בעזרה. כלשון הרמב"ם וז"ל וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש שאין הטמא ראוי לביאה וכן הערל מאוס כטמא, עכ"ל, דמשמע דבעינן איש שהוא ראוו לבא בעזרה, וטמא שאינו ראוי פטור לגמרי מהמצוה דעולת ראי' וקרבן חגיגה.

ועוד נלע"ד דע"כ צ"ל לדעת הרמב"ם דהלכה דטמא פטור מעולת ראי' וקרבן חגיגה, אינה קשורה באיסור שאסור בלאו לבא בעזרה, אלא מטעם שאסרו הכתוב בלאו לבא בעזרה מהאי סבה גופא פטרו הכתוב מעולת ראי'. כלומר דבלא הלאו נמי פטור מעולת ראי', דהנה גרסינן בחגיגה הנ"ל הערל והטמא פטורין מן הראי', ומקשינן בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה והבאת שמה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה, אלא ערל מנלן, הא מני ר"ע היא דמרבי לערל כטמא.

ובלח"מ בהרמב"ם הנ"ל דכתב שאין הטמא ראוי לביאה וכן הערל מאוס כטמא, והקשה דהנה בגמ' חגיגה אמרינן בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה וכו' אלא ערל מנ"ל הא מני ר"ע היא דדרש ערל כטמא דמשמע דלרבנן דפליגי ביבמות פ' הערל ע"ד, אין הערל פטור מעולת ראי' וקרבן חגיגה, דלרבנן ערל מותר לבא לעזרה, והקשה דהנה רבינו בהל' תרומות פ"ד פסק דערל לא יאכל בתרומה מג"ש דתושב ושכיר, כרבנן דר"ע, ואיך פסק כאן דערל פטור, הא מוקמינן כר"ע, וגם איך כתב דערל אינו ראוי לביאה, ועיי"ש דהקשה עוד קושיות ומתרץ שם דהנה ביבמות שם אמרינן אמר רבא הוה יתיבנא קמי' דרב יוסף וכו' וקשי' לי איך לא לישתמיט תנא וליתנא הערל והטמא ולימא ר"ע היא, ולא רבנן והא קתני הערל והטמא פטורין מן הראי', התם משום דמאיס, ומפרש רבינו כפירש התוס' שם דהתם משום דמאיס ואפילו רבנן מודו, דלפ"ז סוגיין פליגי אהדדי, ולפי סוגיא דהערל דרבנן מודו דפטור מראי', וה"ה לענין ביאה משום הך טעמא דמאיס אינו ראוי לביאה, וסוגיא דחגיגה ס"ל דלרבנן ערל ראוי לביאה, אבל לפי הסוגיא דהערל אתיא ברייתא דהערל והטמא כר"ע גם כרבנן, עיי"ש.

והנה לרבנן ליתא לאו לערל ליכנס לעזרה, דהכי מוכח מהגמרא דחגיגה דמקשינן אלא ערל מנ"ל דש"מ דליכא אסור מפורש בתורה לרבנן לערל, וגם הרמב"ם לא הביא בהל' ביאת המקדש אסור מן התורה לערל לבא לעזרה, ואי נימא דכל ההלכה דטמא פטור מעולת ראי' לפי שאסור בלאו דלא יטמאו את מחניהם, איך אמרינן דערל ג"כ כטמא. הא בערל ליכא לאו, אלא ע"כ צ"ל דגם בטמא מלבד הלאו אינו בביאה לפי דברי רבא משום דמאוס, והאי טעמא איתא נמי בערל, ומהאי טעמא דמאוס פטרתו התורה מעולת ראי' ומחגיגה, ולא משום דאסרו הכתוב בלא תעשה, ולא שייך להקשות דידחה המצוה את אסור הטומאה דקרבן צבור הוא.