עין יוסף/מא

הציווי שנצטווינו להקריב קורבן בכל יום שבת נוסף על תמיד של כל יום - וזהו מוסף שבת. והוא אמרו יתעלה: "וביום השבת שני כבשים" (במדבר כח, ט). וכבר נתבאר סדר הקרבתו בפרק ב' מיומא ובתמיד.

המל"מ בפ"ד תו"מ תמה על הרמב"ם שהשמיע הלכה מפורשת ביומא ריש פרק שני שעירים, דהמוספין של שבת בעינן שיהו שוין, ורש"י ס"ל דאינו אלא למצוה, והתיס' כתבו דהוי לעכובא, והרמב"ם לא הזכיר מזה כלל.

והמראה פנים בירושלמי, ריש פרק ש"ש הקשה ג"כ קושית המל"מ, וכתב דהרמב"ם לא גריס כלל בגמרא הלכה זו דמוספין, דתלמידי תרביצאי היא, אלא הקשה למה נאמר שני כבשים, ואין לומר דבאמת מעכבין זה את זה, וע"ז נאמר שני כבשים, דהא תנן במתניתין מנחות (מט.) דאין המוספין מעכבין זה את זה, וכ"פ הרמב"ם פ"ח מהל' תו"מ הל' כ'. ומתרץ דאפשר דבא למעט מוספין מבקור, וכדאמרינן שם במנחות דתמידין צריכין בקור ד' ימים ולא מוספין, ובא לומר שני כבשים מ"מ ע"כ. ודברי המ"פ דחוקין, דלמה לן קרא למעט, הא כל מוספין דר"ח ויו"ט לא בעינן בקור, רק תמידים, דתניא התם בן בג בג אומר מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה ת"ל תשמרו להקריב לי במועדו, ולהלן הוא אומר והי' לכם למשמרת, עד ארבעה עשר יום עיי"ש. ומהיכי תיתי למימר דמוספין של שבת בעינן בקור ובעינן קרא למעט, ותו למה נדרש כאן דרשה אחרת, דבכל מקום שכתוב שני, דרשו חז"ל שיהיו שוין, כמו בשני שעירי יהכ"פ ובכבשי מצורע, ושתי צפרים, כדגרסינן התם בגמרא.

ואולי י"ל בכוונת המ"פ, כיון דאין לומר דלפיכך כתב שני כבשים לומר דמעכבין זה את זה, דמבואר דאין מעכבין, ומהאי טעמא אי אפשר לומר דבעינן שיהיו שניהם שוין, דלא גרע שנים ואינם שוין מאחד מיוחד ואין שני לו, וכיון היכא דאין אלא אחד מקריבין אותו, ואין השני מעכב, ואיך אפשר לומר היכא דאיכא שנים אלא דאינן שוין מעכב ואין מקריבין, ומש"ה כתב המ"פ שאין לדרוש לענין שוין. וכן ראיתי בתורה תמימה בפ' פינחס דמתרץ כן דמש"ה השמיט הרמב"ם הלכה זו. אולם אין זה הכרח אלא שלא נימא דמעכב כדברי התוס' אבל אין זה הכרח לומר דגם מצוה ליכא שיהיו שניהם שוין, כדברי רש"י ז"ל, כמו בשני שעירי יהכ"פ וכבשי מצורע, ושתי צפרי מצורע דבעינן שוין למצוה, והרמב"ם השמיע שני כבשים גם למצוה.

והנה לפי דבריהם, תקשה לן דברי התוס' דס"ל דהוי לעכובא, ובמתניתין במנחות (מט.) הנ"ל מפורש דאין המוספין מעכבין זה את זה, ואפשר דהתוס' ס"ל דהא דאמרינן כאן לעכובא, לא אמרינן אלא במצות שני כבשים, דלא מקיימין אלא באופן ששניהם שוין, ובמקום שאינם שוין לא נקראין שני כבשים, אלא שמקריבין מיניהו אחד כאילו הי' אחד ואין שני לו. ואמנם עדיין קשה דהנה התוס' כתבו, דילפינן דהוי עכובא משום דבתר דכתוב וביום השבת שני כבשים, כתוב עולת שבת בשבתו, דהוי כמו שנה עליו הכתוב לעכב, וקשה דאם שנה הכתוב לעכב יותר הו"ל למימר דמעכבין זה את זה, ואם לא מצאו אלא אחד, לא מקריבין אותו, כמו בכל הני דתנן במתניתין מנחות (כ"ז) דמעכבין זה את זה, כשני שעירי יהכ"פ, ושני כבשי עצרת כו', דלא מקריבין בכלל.

והנראה דס"ל להתוס' דאין ה"נ דמעכבין זה את זה, ואם לא נמצא רק אחד לא מקריבין אותו, לא כדברי הרמב"ם הנ"ל בתו"מ פ"ח הל' כ', דכתב מפורש ולא המוספין מעכבין זא"ז וכו' אפילו לא מצאו אלא אחד מקריבין אותו בין בר"ח בין בימי המועדות והשבתות, ע"כ, וממתניתין (מט.) דתנן ולא המוספין מעכבין זא"ז לא קשה על התוס', דמתניתין לא כייל רק המוספין דלא כתיב בהו עכובא, דע"כ צ"ל כן דהא אמרינן מפורש בגמרא שם (מ"ד.) על מתניתין דתנן שם הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זא"ז. ומקשינן בגמרא הני פרים וכבשים דהיכא אילימא דחג כמשפט כמשפטם כתיב בהו, וברש"י שם כמשפטם משמע עכובא. וע"כ צ"ל דמתניתין דתנן דלא מעכבין, מלבד היכא דכתיב עכובא, וה"נ י"ל דבשבת דשנה הכתוב לעכב לא נכלל במתניתין, ואדרבה מגמרא הנ"ל קשה טובא על הרמב"ם דכתב בכל המוספין דאינם מעכבין זא"ז, והגאון מלבי"ם ז"ל פ' אמור (אות קנ"ב) וז"ל והספרא והספרי יחלוקו על שיטת הש"ס דס"ל דבחג מעכבין זא"ז וכן פסק הרמב"ם דכולן אינן מעכבין זא"ז ע"כ.

ובעיקר הקושי' על הרמב"ם למה השמיט הלכה מפורשת דמוספין של שבת בעינן שיהיו שוין עכ"פ למצוה. הנה הגאונים הנ"ל לא ראו גירסת הר"ח הנדפס בש"ס ווילנא, דז"ל שם אבל המוספין ודאי לא כתב שני כבשים, אלא ללמד שהם שנים ולא ארבע, מדלא כתיב אחד אחד כדרך שכתוב בתמיד עכ"ל דמבואר בדבריו דאפילו למצוה לא בעינן שיהיו שוין. ותו לא מידי.