עין יוסף/לט

הציווי שנצטווינו להקריב במקדש שני כבשים בכל יום, ואלה נקראים "תמידין". והוא אמרו יתעלה: "שנים ליום עולה תמיד" (במדבר כח, ג). וכבר נתבארנו דיני מצווה זו וסדר הקרבתם ועשיתם בפרק ב' מיומא ובמסכת תמיד.

הנה מנה צווי זה למצוה אחת, וכן ק"ש שחרית וערבית, והקטרת בוקר וערב למצוה אחת, אע"פ שאינם מעכבים זה את זה, דהכי תנן במתניתין מנחות (מ"ט) לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים, לא הקטירו קטורת בבקר יקטירו בין הערבים, והרמב"ן ז"ל מנה מצות אלה לשתי מצוות, מטעם שאינן מעכבות זו את זו, וזמנו של זו לא זמנה של זו, (עיין ברמב"ן בהשלמת הל"ת). והקשה על הרמב"ם, דלפי שיטתו שהוא מנה כולם למצוה אחת אעפ"י שהן חלוקין בזמן עשייתם הו"ל למנות גם מצות תפילין למצוה אחת אעפ"י שהן שני מעשים.

ובס' קנאת סופרים תמה על הרמב"ם, מ"ש הפסק זמן של קצת שעות ביום אחד, מהפסק המוטל מיום אחד לחבירו שלא יגרום זה להרבותם במנין כמספר הימים, אלא כיון שהוא מצוה אחת בעצמותה, ומיוחדת בפעולתה, לא יחשב ההכפל בה בעתים שונות לריבוי מצות במספר, ולא דמו לתפילין דיש חלוק ביניהן בתארם ומקום הנחתן.

והנה כבר כתבתי במצוה י', שאין כוונת הרמב"ן ז"ל דלפי שהן חלוקין בשעות ביום יש למנותן לשתי מצות, אלא מה שזמנם נחלף מיום ללילה, או משחרית לערבית שהסבה המחייבת ביום אינה מחייבת בלילה, אלא דהלילה גורמת את החיוב ובסבתן הן חלוקין לגמרי, ואין זה כמצוה שמחוייבין לשנותה כמה פעמים, אבל המצוה שנוהגת בכל יום ויום תמידין כסדרן באותו הזמן, ואותה הסבה שמחייבת היום מחייבת למחר נחשבת למצוה אחת שמחוייב לשנותה בכל יום ויום דוקא באותו הזמן בכל יום ויום. וראיתי בספר הנ"ל, שתמה היעלה על הדעת לפי סברת ר"א במס' סוכה די"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה, שמפני זה, יחשבו הסעודות כל אחת מהן למצוה בפני עצמה. ונראה דהרגיש בזה דאולי יש לחלק ולהבדיל בין יום ולילה כנ"ל ומש"ה הביא הדמיון מאכילה בסוכה ביום ובלילה, ויש לתמה על הגאון בעל קנאת סופרים, דהנה אכילה בסוכה בכלל לא נחשבת למצוה בפני עצמה, דאפילו לחכמים דאמרו דבלילה הראשונה מחוייבים לאכול בסוכה, דילפינן חמשה עשר מחמשה עשר מחג המצות, לא נחשבת למצוה בפני עצמה, אלא דהמצוה היא לדור בסוכה. ואכילה היא חלק מהמצוה, ור"א ס"ל תשבו כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה, כדאמרינן התם בסוכה (כ"ז), דהמצוה היא בסוכה לדור בתוכה כמנהג הדר בדירתו, ולא האכילה היא המצוה, ואין ה"נ אילו היתה האכילה נחשבת למצוה בפ"ע הי' לן לממני לשתי מצות מצוה ביום ומצוה בלילה.

ולכאורה יש להקשות דהרמב"ן ז"ל הו"ל לממני המ"ע דזכירת שבת לקדשו לשתי מצות, דאמרינן בפסחים (ק"ו) זכור את יום השבת לקדשו, אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל זכור את יום השבת, ולהרמב"ן דיום ולילה מנה לשתי מצות, ה"נ הו"ל לממני לשתי מצות, אמנם ראיתי בהראב"ד ז"ל (פכ"ט) מהל' שבת, דמה דאמרינן ביום מנין ת"ל זכור את יום אסמכתא היא, ובמ"מ שם שכן דעת הרמב"ם כהראב"ד, שוב ראיתי ברמב"ן פ' יתרו, דמפורש בדבריו, דקידוש היום אסמכתא בעלמא.

אלא שיש להקשות דקידוש והבדלה הו"ל לממני בשתים דלהרמב"ם ז"ל הבדלה גם כן מצוה מן התורה עי"ש במ"מ, אלא שיש אומרים שהבדלה אינה אלא מד"ס עי"ש במ"מ.

ותו נראה, דהבדלה אף שהיא מה"ת אינה מצוה בפני עצמה, אלא חלק והשלמה מהמצוה דזכירת שבת לקדשו, דמקיים את המצוה ע"י קידיש בכניסתו וביציאתו, דכן משמע מלשון סה"מ מצוה (קנ"ה) וז"ל שצונו לקדש את השבת בכניסתו וביציאתו וכו' ובבאור אמרו, זכרהו בכניסתו וביציאתו, כלומר הבדלה שהיא גם כן חלק מזכירת שבת ומתקנת מצותי' עכ"ל. דלא דמי למצות ק"ש שחרית וערבית, דק"ש היא בעצם שתי מצות לכ"ע גם להרמב"ם אלא דבמספר ומנין המצות, ס"ל להרמב"ם למנותם למצוה אחת, והרמב"ן ס"ל כיון דחלוקין הן בזמנם יש למנותם לשתי מצות, אבל במצות זכירת השבת לקדשו אפילו אם נימא דהבדלה ג"כ מה"ת היא בעצמה רק מצוה אחת ואין למנותה לשתי מצות.

וראיתי ברמב"ן הנ"ל דכתב שם וז"ל ומשם תלמוד שהמצוה הזאת (מצות קידוש) למדה ממצות לקדשו, אבל זכור את יום השבת מצוה לזכרו תמיד בכל יום כמו שפירשנו,, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח מצות שנצטוינו ודע זה עכ"ל וצריכים להבין דבריו, דלכאורה לפי שיטתו היכא דזמנו של זה לא זמנו של זה נמנית בשתים, ק"ו כאו דקידוש בשבת שהיא דוקא להרמב"ן מה"ת אלא בלילה, עי"ש וזכירה היא בכל יום ויום הו"ל לממני בשתים, אלא צ"ל כהנ"ל דהמצוה היא מצות זכירה, וחלקי המצוה הן ע"י קידוש בשבת, וזכירה בכל יום ויום.

ובהכי ניחא מאי דקשה דלהרמב"ם דס"ל דהבדלה גם כן מן התורה דהכל בכלל זכור, וכשם שנאמר זכור בכניסת שבת, כן נאמר על יציאת שבת, והנה מבואר בפסחים (קי"ז) דמחוייב מה"ת להזכיר יציאת מצרים בקדוש, וכן מבואר בסה"מ להרמב"ם מצוה קנ"ה וז"ל היא שצונו לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו ויציאתו, נזכיר בם יציאת מצרים וקידוש היום ע"כ וכשם שמחוייב מה"ת להזכיר יציאת מצרים בכניסתו, ה"נ הו"ל להזכיר בהבדלה ביציאתו, וכבר נתקשה בזה הגאון בעל מ"ח במצוה (ל"ב), ולפי הנ"ל יש ליישב, כיון דהבדלה אינה מצוה בפ"ע, אלא חלק מהשלמת מצות זכור, וכיון דכבר הזכיר בזכור יציאת מצרים יצא ידי זכירת יציאת מצרים.

וראיתי במ"ח שם דבספק אם קידש או לא, דודאי צריך לקדש מספק דספיקא דאורייתא היא, אמנם נסתפק אם כבר הגיע זמן בין השמשות, ובבין השמשות מותר להבדיל אולי י"ל דיעשה הבדלה, והבדלה גם פן בכלל מצות זכירה ויוצא בזה, ומסיר שם דזה אינו, וז"ל דמ"מ הוי מצוה בפ"ע, רק דנמנה לאחד כמו ק"ש שחרית וערבית, דנמנה למצוה אחת לדעת הרמב"ם ומ"מ הו"ל שני מצות דזמנו של זה לא זמנו של זה, ה"נ א"י בהבדלה, וצריך לקדש גם כן עכ"ל, ולפי דבריו הו"ל להרמב"ן דמנה בק"ש שתי מצות ה"נ הו"ל לממני לשתי מצות, וכבר הבאנו דגם להרמב"ן היא מצוה אחת, ולע"ד נראה כמו שכתבתי, דלא דמי לק"ש שחרית וערבית, וכמו שהבאנו לשון סה"מ שהבדלה חלק ממצות זכירת שבת.

אמנם מה שיש לעורר, באחד ששכח ששבת היום, ובמוצ"ש בלילה נתודע לו ששבת הי' היום, דלכאורה נראה דחייב לקדש את השבת בהבדלה, ולהזכיר בה יציאת מצרים, דכל עיקר אמרינן דלא צריך להזכיר, משום דכבר הזכיר בכניסתו בקידוש כנ"ל אבל היכא דלא קידש את השבת כל היום י"ל דמחוייב להזכיר יציאת מצרים, ואמנם יש לעיין לפי הנ"ל דהיכא דלא התחיל במצות זכור בקידוש בכניסת שבת, אולי אין חיוב הבדלה מה"ת בכלל, דהבדלה לפי הנ"ל היא השלמת המצוה, וכיון דלא קיים העיקר אין לעשות השלמת המצוה הטפלה להמצוה, וצ"ע להלכה.