עין יוסף/לח
הציווי שנצטווה כהן גדול לישא בתולה בבתוליה. והוא אמרו יתעלה: "והוא אשה בבתוליה יקח" (ויקרא כא, יג). ובפרוש אמרו: "עושה היה ר' עקיבא ממזר אפילו מחייבי עשה". וביארו את זה כגון: שבעל כהן גדול [מי] שאינה בתולה - שהיא אסורה עליו בעשה. לפי שהכלל הוא אצלנו לאו הבא מכלל עשה – עשה וכו'.
א
[עריכה]הנה לכאורה משמע מדבריו דלר' עקיבא אם כה"ג בא על הבעולה הולד ממזר ואיפכא גרסינן בכתובות (ל'.) דאמרינן דלרבי ישבב אי טעמא דנפשי' קאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה מאי בינייהו, איכא בינייהו בעולה לכה"ג מאי שנא דהו"ל עשה שאינו שוה בכל, וכן איתא בקידושין (ס"ח) דאפילו אם אין קידושין תופסין לר"ע גם בחייבי עשה, אבל בבעולה לכה"ג קידושין תופסין. ואולי כוונתו לדברי המקשן, דמכל חייבי עשה הולד ממזר, דמאי שנא אלא דקמשני דהו"ל עשה שאינו שוה בכל, ומה שנסמן כאן בסה"מ יבמות (מט.) הוא טעות, דמשם אין שום ראי' לכה"ג בבעולה דעובר על עשה, דהתם קאמרינן רק דלרבי ישבב מרבה אפילו חייבי עשה, וי"ל על מצרי או אדומי קודם ג' דורות וכן פרש"י, וע"כ צ"ל כן דהא אמרינן דלא תפסי קידושין והולד ממזר לר"ע, וע"כ לא בעולה לכה"ג כנ"ל.
ויש לעיין בחובת מצוה זו דכה"ג שישא בתולה, דהנה במצות עשה יש ג' סוגי מצות, מ"ע דמחוייב לרדוף אחרי' עד שיעשה אותה כגון תפילין סוכה לולב, ויש מ"ע בתנאי כגון מזוזה ומעקה, דאין חייב לבנות בית אלא אם יש לו חייב במזוזה ומעקה כמבואר ברמב"ם הל' ברכות (פי"א הל' ב') ויש עשה שלישית, שאי אפשר לקיימה בפועל, אלא שהיא כגון לאו, דמוזהר בעשה שלא לעשות, ואם עשה עובר על עשה, כגון מצרי ואדומי קודם ג' דורות, דכתב דור שלישי יבא ולא שני ולאו הבא מכלל עשה עשה, דלאו למימרא שיהי' חייב דור שלישי יבא, אלא לדיוקא לדור שני. ויש להסתפק במצוה זו, אם היא חיוב גמור דכה"ג מחוייב לישא בתולה. או בגדר תנאי שבאם ישא אשה ישא בתולה, או שאין בכלל מצוה בפועל, אלא אם ישא בעולה עובר על עשה.
והנה לכאורה משמע מס' קנאת סופרים כאן במצוה ל"ח, שמצוה חיובית היא, דז"ל כי אמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה, היינו מכלל עשה דוקא שיהא דבר חיובי שיש בו קום עשה ע"כ. וברמב"ן בפ' אמור, והוא אשה בבתולי' יקח, ז"ל פי' אבל לא בעולה, והוא לאו הבא מכלל עשה, ואמר כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, לצוות עליו שיקחנה, וזה שאמרו רבותינו מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה, וכך שנו בת"כ כי אם בתולה, מלמד שהוא מצווה על הבתולה, ובס' זהר הרקיע להרשב"ץ ז"ל סי' (צ"ט) ז"ל ואני תמה למה לא מנו זה מצוה מיוחדת מלבד הצווי על הבתולה, שאם נשא קיים מצוה, ואם בעל בעולה עובר בעשה, וזה דומה לאוכל כזית צלי מבעוד יום, אע"פ שהאכילה בלילה והאכילה ביום הכל יוצא לנו מפסוק אחד, וכ"ש זה שיש לבעולה פסוק מיוחד, כי אם בתולה מעמיו ע"כ.
אמנם נראה שאין המצוה מחייבת את הכה"ג לישא בתולה כמ"ע שחייב לרדוף אחרי' עד שיעשה אותה, אלא אם נשא אשה בתולה מקיים מצות עשה, כלשון הזהר הרקיע הנ"ל שאם נשא קיים מצוה, דאלת"ה קשה דתנן ביבמות (סא.) אירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג יכנוס, ומעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת ביתוס ומינהו המלך להיות כה"ג וכנסה. ואם נימא דמחוייב בכל אופן לישא בתולה, א"כ מחוייב אחרי שנתמנה לכה"ג לישא בתולה, א"כ מאי אהנה לה, לפי שיטת הרמב"ם (פי"ז מאסורי ביאה) דאינו נושא שתי נשים לעולם וע"כ יהי' מוכרח לגרש אותה. אלא צ"ל כנ"ל דרק אם נשא בתולה מקיים מ"ע.
ואמנם מדברי המל"מ פ"א אישות הל' ח', נראה דכל הקרא לא בא אלא שאם נשא בעולה עובר על עשה. דז"ל, והנראה אצלי דרבינו לא מנה אלא אלו שבא עליהם אזהרה מיוחדת לאיסור כגון מצרי ואדומי שעיקר הכתוב שאמר דור שלישי יבא לאו למימרא שיהא חייב שדור שלישי יבא אלא לדיוקא דור א' ב' לא יבא, וכן והוא אשה בבתולי' יקח אינו מוזהר כה"ג ליקח אשה יותר משאר אדם, ואם לא נשא אשה פשיטא שלא ביטל עשה זו וכו' ועיקר הכתוב לא בא אלא לאסור עליו אם אינה בתולה, הרי זה דומה למה שמנה רבינו במנין מ"ע לבדוק בסימני בהמה ודכוותם וביאר מצות אלו הוא שאנו רשאים לאכול הטהורים, ולא הטמאים, והאוכל מהטמאים עובר בעשה דהיינו לאו הבא מכלל עשה וכמ"ש ה"ה רפ"א מהלכות מאכלות אסורות ע"כ.
והנה לכאורה צ"ל לפי דברי המל"מ דהרמב"ן מוכרח לומר שכה"ג מקיים מ"ע בלקיחת בתולה, דהנה הרמב"ן סילק מהמנין לבדוק בסימני טהרה, ומצוה זו הכניס במנינו, ולא מדמי ללבדוק בסימני טהרה מטעם דבכה"ג מקיים המצוה בנשא בתולה.
ואמנם אי משום הא לא איריא דהנה גם הרמב"ן ס"ל דהאוכל מהטמאים עובר בעשה. בלאו הבא מכלל עשה, אלא שאין למנות למצוה בפ"ע לפי שהיא נכללת בהלאו, דז"ל בשורש ו' אבל הכוונה שאמר הכתוב אלה תאכלו ולא הטמאים, כדי שיהא האוכל הטמאים עובר בלאו גמור ובלאו הבא מכלל עשה, ובה"ג לא מנאן מפני שאין בהן קום עשה והמניעה מן האסורין כבר היא נמנית בלאווין עי"ש. אבל במקום שאין לאו בודאי נמנה גם להרמב"ן דהרי זה עשה גמורה. ובכה"ג אפילו אם נימא דאין מצוה בקיומה, אלא דאם נשא בעולה עובר על עשה, יש למנות במנין המצות. דהכא ליכא לאו.
ובהכי ניחא, מה שמקשים דהרמב"ן סותר משנתו, דבהשלמת המצוות הכניס במנין המצוות הרבה עשין שבאים מכלל לאווים, כגון בהשלמת מצוה (י"ב) האוכל כזית צלי ביום ערב פסח דעובר בעשה. וכן כל עשין שהכניס בכולם ליכא לאו.
אמנם קשה, מה שתמה הרשב"ץ הנ"ל, למה לא מנה הרמב"ן, במצות כה"ג לישא בתולה, בשתי מצוות, שאם נשא קיים מצוה, ואם נשא בעולה עובר בעשה, דזה דומה לאוכל כזית צלי ביום, דנחשב בשתים, דבלילה מקיים המ"ע דאכילת פסחים וביום עובר על עשה, והרמב"ן הוא דמנה אכילת כזית צלי לעשה, והרמב"ן ס"ל דכה"ג הנושא בתולה מקיים עשה, כמובא לעיל, מה שכתב בפ' אמור.
והנראה לע"ד, דהנה נראה פשוט דאם אכל הצלי בלילה באכילה גסה דאינו יוצא ידי המצוה, אינו עובר יותר מיושב ולא אכל הצלי, דעובר על מ"ע ואכלו את הבשר בלילה הזה. דבזמן שעובר על העשה בעצמה לא שייך למימר דעובר גם בלאו הבא מזו העשה, ואפילו אם נימא דעובר על העשה ועל הלאו הבא מכלל עשה, לא נמנה בשתים, דאין זה אלא כאילו נכפלה המצוה פעמים דאין למנותה אלא למצוה אחת, (עיין בשורש ט') דלאו הבא מכלל עשה עשה. אמנם אם אכל הצלי מבעוד יום, בזמן שלא חל המצוה דאכילת צלי, שייך למימר דעובר על עשה שבא מכלל לאו, דלא עבר ביום על מניעת אכילת צלי, ועובר על לאו הבא מכלל עשה זו. אמנם בכה"ג שנשא בעולה, שעובר על העשה גופה ע"י בטולה על הלאו הבא מכלל עשה זו, אין זה אלא כנכפלה פעמים כנ"ל.
ב
[עריכה]הנה מבואר ברמב"ן הנ"ל דטעמא דהרמב"ם מנה מ"ע באכילת דברים טמאים מוסיף על הלאו, והרמב"ן ממאן בזה, דזה אינו אלא כהכפלת לאו. וכן הוא במ"מ ריש הל' מאכלות אסורות, וז"ל מ"ע לבדוק בסימנים וביאר ענין מצוות אלו בסה"מ שהוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאים, והרי זה כאילו באו מצות עשה על מניעת האסורות כענין הצווי כמניעה ממלאכה בימים המקודשים, וזה ברור עכ"ל. ולכאורה קשה על הרמב"ן, דהנה כל העשין דשבת ויו"ט ויהכ"פ כולם באו גם במנין הרמב"ן, ומאי שנא עשה זו דאכילת דברים טמאים, מעשין האלו דבכולם איכא לאו מפורש ונימא גם כן דאינן אלא כהכפלת הלאו.
אמנם הרמב"ן בעצמו מיישב זה ומחלק עשה זו ממ"ע דימים המקודשים בשורש ד'. בהמלצתו על הבה"ג דמנה מ"ע והתקדשתם והייתם קדושים, דהיא מצוה להיות קדושים מליטמא באכילת השרצים, והפורש מאכילתם מקיים מ"ע המיוחדת בהן, וכתב אחר זה, וז"ל, ואל תשתבש ותאמר לי, והלא אמרתי, כי בעל הלכות לא ימנה לאו הבא מכלל עשה כן הדבר בעשין שאין בהם מצוה, כגון כל צפור טהורה תאכלו שאין לאוכל מן הצפור הטהור שום מצוה אבל המצוה היא על הטמאה, והיא בה לאו, וכיון שכבר נמנע ממנה בלאו אחד מפורש בה אינה באה במנין, אבל העשה הנאמר בפרישה מהן, והוא מצוה נמנה הוא במנין כשבות בשבת ויו"ט שהן נמנין בעשה, והמלאכה בהם בלא תעשה, וכן ענוי ביהכ"פ כי בהשמרנו מן הלאו נקיים מ"ע, וכן בשרצים נשמר מהן בלאו ונקיים מ"ע הנאמר בהן בעצמן והתקדשתם עכ"ל.
ואולי י"ל דקמפלגי בפירוש המאמר לאו הבא מכלל עשה עשה, דיש לפרשו כאילו בא בלשון עשה ממש, או דבאמת הוא לאו אלא שעונשו כעובר על עשה, דהרמב"ם מפרש דהרי זה כאילו בא בלשון עשה, והכי נמי במאכלות האסורות הרי זה כאילו נאמר תשבות מאכילתם ועובר באכילתי על עשה, ולהרמב"ן הפירוש דבאמת לאו הוא אלא שענשו כעובר על עשה. אמנם במנין המצות נמנים במנין העשין כיון שבאו מכלל עשה. וצ"ע ובמגלת אסתר פירש להיפך עיין בדבריו בהשלמת עשין להרמב"ן מצוה י"א.
והנה ראיתי כי רבים מפרשים דברי הרמב"ם במ"ע דטמאים, דהמצוה היא כשרוצה לאכול בהמה מצוה לבדוק קודם אכילה, אם הוא ממין הטהור בחינוך מצוה (קנ"ג) ובכ"מ על השגת הראב"ד במנין המצות (קמ"ט), ובמגלת אסתר בשורש ו'. ובעל החינוך עוד הוסיף דלפ"ז, דאם אכל בלי בדיקה, אע"פ שנדע אח"כ שטהור אכל אעפ"כ עבר על מצות עשה זו. הנה אי החינוך טעמא דרמב"ם קאמר, קשה מאד דלמה לי' להרמב"ם למימר בכולם אם אכל הטמאים עובר בעשה ובל"ת, דהא לדברי החינוך אפילו אם אכל מן הטהורים בלי בדיקה עובר בעשה, ואולי טעמא דנפשי' קאמר, אמנם המעיין בדבריו יראה דקאמר זה לפי דברי הרמב"ם, דז"ל שם והנני לא חשכתי עטי מכתוב דברי הרמב"ם ז"ל, עם היות לבי נאחז בענין זה בסברת הרמב"ן ז"ל שכתב שאין ראוי שנמנה בדיקות סימני טהרה בבהמה מצוה, כי באמת אחר שאסרה לנו התורה קצת הבהמות עכ"פ יתחייב להודיענו סימני הטהרות להפרישנו מן האיסור ואין זה ראוי כלל להחשב בחשבון מצוה ע"כ.
שוב ראיתי בס' מעשה נסים לרבינו ר' אברהם בן הרמב"ם ז"ל בתשובה י', וז"ל ואשר נראה וכו' שימנה בבהמה טהורה וטמאה שתי מצות עשה בדיקה בסימנים, ומה שיתחייב מאיסור בעבור העדר הסימנים, זאת היא יציאה מהכוונה, כי הכוונה בבדיקת הסימנים להתיר אלה שימצאו בהם, ולאסור אלה שלא נמצא בהם, ואין להבדיקה הזאת תכלית אחר כלל, כי התכלית בדין הבדיקות הסימנים הוא לאסור מה שלא ימצא בו ולהתיר את הנמצא בו עכ"ל וזה כדברי החינוך הנ"ל מה שרצה לומר בדברי הרמב"ן דלא מנה למצוה הבדיקות, ולפי דברי רבינו ר' אברהם אין הכי נמי דאין כוונת הרמב"ם למנות המצוה הבדיקות אלא אם אכל הטמאים עובר בעשה ול"ת. והנה מבואר מדברי רבינו ר' אברהם, כדברי המ"מ הנ"ל דהעשה היא על מניעת האסורות.