עין יוסף/לז

הציווי שנצטווינו שיתטמאו הכהנים לקרובים הנזכרים בתורה. שכן מאחר שמנעם הכתוב מלהתטמא למת בלבד, כדי לכבדם, והתיר להם להתטמא לקרובים, היה אפשר לחשוב שזה תלוי ברצונם ושזו רשות בלבד: רוצה - יתטמא; אינו רוצה - אל יתטמא, לפיכך הטיל עליהם את זה וחייבם בחיוב. והוא אמרו יתעלה: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג), כלומר לאחותו. ולשון ספרא: "לה יטמא - מצווה. לא רצה להיטמא, מטמאין אותו על כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו". [מצווה] זו עצמה היא מצוות אבל, כלומר: שכל אדם מישראל חייב להתאבל על קרוביו, רצוני לומר ששה מתי מצווה. ומחמת חומר חיוב זה פרש בכהן, שהוא מוזהר על הטומאה, שיתטמא על כל פנים כשאר ישראל, כדי שלא יקלו בדיני אבלות. וכבר נתבאר, שאבלות יום ראשון דאורייתא. ובפרוש אמרו במועד קטן: "אבל אינו נוהג אבלות ברגל, אי אבלות דמעקרא הוא - אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד". הנה נתבאר שחיוב האבלות דאורייתא ושהיא מצוות עשה, אך דווקא ביום ראשון בלבד; אבל שאר השבעה - מדרבנן, ושאפילו הכהן ינהג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו; והבן זה וכו'.

הנה ברמב"ם ריש הל' אבל כתב מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר, ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', ואין אבלות מה"ת אלא ביום ראשון בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה.

ובלח"מ שם הביא תשובת הרשב"א סימן (קנ"ה) דאין לדעת הגאונים אלא דוקא יום המיתה וקבורה בהדדי, הא זה בלא זה לא, והביא ראי' מפ"ק דכתובות (ג.) מי שטבחו טבוח, וכו' אלמא מדבועל בעילת מצוה בעוד שהמת בחדר, אלמא לא חל עלי' אבילות דאורייתא, ואם איתא דיום המיתה לבד בלא קבורה דאורייתא יהא אסור בתשמיש המטה, וכן אם יום קבורה דאורייתא לא הי' נוהג שבעת ימי חופה אלא שאפילו לדברי הגאונים יום מיתה וקבורה אמרו.

והקשה הלח"מ, כיון דהגאונים ורבינו משוים אנינות דאכילת קדשים לאבלות, ואמרו דהכל דבר אחד, וכשהוא אונן לאכילת קדשים הוא אבל, א"כ כיון דאיכא אנינות באכילת מעשר מן התורה אפי' ביום מיתה לבד בלא קבורה, וכדכתב רבינו בהל' מעשר שני פ"ג וז"ל נשתהא המת ימים רבים, ואח"כ נקבר, כל אותן הימים שאחר יום המיתה עד יום הקבורה הוא אונן מדבריהם ע"כ משמע דיום המיתה מיהא הוי מן התורה, אע"פ שאינו יום קבורה, ליהוי אסור בתשמיש המטה דאנינות דקדשים ואבלות חדא מילתא, והדרא קושיא לדוכתא לדעת רבינו שהקשיתי לעיל בשם הרשב"א, דאמאי אמרו דבועל בעילת מצוה. ועוד הוסיף הלח"מ להקשות, דהרמב"ם כתב לקמן דאין אונן אסור בדברים שהאבל אסור, ואמאי כיון דאונן אסור בקדשים, ולדעתו אנינות ואבלות אחד היא, א"כ הי' ראוי שיהא אסור בכל אותן הדברים שהאבל אסור בהם מה"ת לדעתו ז"ל, עכ"ל.

ולא עמדתי על סוף דעת הלח"מ, דנראה מלשונו שכתב והדרא קושי' לדוכתא לדעת רבינו, שהקשיתי לעיל בשם הרשב"א, דנראה מדבריו שדברי הרשב"א ניחא לי', אלא דעל רבינו קשה, מטעם שכתב דאפילו ביום מיתה לבד הוי אונן לאסור בקדשים, והדרא קושי' לדוכתא שהקשיתי בשם הרשב"א, ולא הבנתי את דבריו דמי איכא מאן דלא ס"ל דביום מיתה לבד אסור בקדשים, והקושי' גם בהבנת דברי הרשב"א, מאי מתורץ בדבריו דמוקי הגמ' דבועל בעילת מצוה, בעוד שהמת בחדר, משום דהקבורה למחר, לא ביום המיתה, הא מ"מ הוי אונן ביום המיתה לבד לאסור בקדשים, ליהוי אסור בתשמיש

דהנה מבואר ביומא (י"ד.) היכי דמתה אשתו של כה"ג ביום הכפורים הוי אונן מה"ת לאכילת קדשים, וביוהכ"פ אסור לקבור את המת ע"י עממין כמו בשבת, כדאיתא בשו"ע או"ח סי' (תקכ"ו) והוי רק יום מיתה לבד בלא קבורה, עי"ש, ועיין במל"מ פ"ג מהל' אבל ד"ה הן אמת. ולהדיא איתא בשיטת ריב"ב על הרי"ף בברכות פ"ב, וז"ל ואנינות יום מיתה נמי דהוא דאורייתא לא מפלגינן בה בין שנקבר בו ביום ובין שלא נקבר בו ביום.

ותו דהלכה זו מה שמביא הלח"מ מהרמב"ם הנ"ל בהל' מעשר שני, היא ברייתא ערוכה בזבחים (ק:) דתניא התם עד מתי מתאונן עליו כל זמן שלא נקבר אפילו מכאן ועד י' ימים, דברי רבי וחכ"א אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד, עי"ש בסוגיא וברדב"ז בהרמב"ם הנ"ל.

ובמתניתין פסחים (צא:) אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים, וברש"י שם אונן טובל, ואף על פי שעדיין לא נקבר, דאין אנינות מן התורה אלא ביום, וכו' אבל לא יאכל אונן לערב בשאר קדשים דאסור אנינות לילה מדרבנן.

הנה מבואר מזה, דיום מיתה בלא קבורה אסור בקדשים מה"ת, וצריך להבין דברי הרשב"א, כיון דהגאונים למדו אבילות מדין אנינות, ודין אנינות ע"כ גם בלא קבורה, א"כ אין נפ"מ, אם קברו ביום המיתה או לא קברו.

ואמנם הרמב"ן ז"ל הקשה זה בתורת האדם על הגאונים, וז"ל, ואני תמה האיך למדו הגאונים אבילות מדין אנינות, והלא זמנו של זה, לא זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה, וזהו עיקר אנינות ובאותו זמן אינו מתאבל, לא מדין תורה ולא מד"ס, נקבר מתאבל, והאיך תלו הגאונים עצמם בזה שכתב ואחריתה כיום מר, ואין כאן אבילות כלל אלא מדבריהם, והאיך נלמד זה מזה, אלא ש"מ שאין מרירות של ואחריתה כיום מר אלא בלב.

ומתרץ שם וז"ל ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון, למה לא חייבוהו באבילות כשמתו מוטל לפניו, שהוא עיקר אנינות וכו' י"ל דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבילות וכו' וכן נראה עוד, שעיקר אבילות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ותפילין שהם פאר, ותספורת דשמחה, ואבלות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה, אלא בדברי אבילות וזה אנינות שבלב, אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינו מה"ת וכו' לפיכך הקלו באבל עד שיקבר, ומה שאמרו בחתן בועל בעילת מצוה ופורש, ולא אסרוהו משום שאנינותו בזה של תורה, מפני שבעילת מצוה נמי עשה של תורה היא, כדתניא ובלכתך בדרך פרט לחתן ודחי זו מפני זו, עכ"ל.

ולכאורה מפורש בדברי הרמב"ן, לא כתשובת הרשב"א, דנראה מדבריו דאנינות ואבלות בדברים שאסורים מה"ת שוין, וכל זמן שהוא אונן הוא גם כן אבל מה"ת ומה שבועל בעילת מצוה הוא מטעם דבעילת מצוה נמי עשה ודחי אבילות, לא מטעם הרשב"א הנ"ל. ואין לומר דהרשב"א סבירא לי' כהרמב"ם הנ"ל, דבשעת אנינות אין דיני אבילות כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, דאת"ה, לא הו"ל למימר דזה שהתירו לחתן לבעול בשנקבר למחר, דאפילו נקבר ביום המיתה אין אבילות כל זמן שלא נקבר, וע"כ סבירא לי' כהרמב"ן ז"ל, וקשה מאד, מאי ניחא בזה שנקבר למחר, והרי להרמב"ן אנינות ואבילות שוין בדברים שאסורים מה"ת, וכל זמן שהוא אונן הוא אבל.

ואמנם יש להוכיח כהרשב"א מהגמרא דמ"ק (כג:) בפלוגתא, אם יש אבילות בשבת, דגרסינן שם לימא כתנאי, מי שמתו מוטל לפניו וכו' ובשבת וכו' ר"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן, ואמר ר"י תשמיש המטה איכא בינייהו וכו' וע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאכתי לא חל אבינות עליו (דלא נקבר) אבל היכא דחל אבינות עליו הכי נמי, ע"כ. דמוכח מזה, דאם לא נקבר ביום המיתה לא חל אבילות עליו, אף דיש עליו דין אונן לענין קדשים כנ"ל, ואין עליו דין אבילות מן התורה, דאם נימא דכל מקום שיש עליו דין אנינות חל עליו דין אבילות, בודאי הי' אסור בדברים שבצנעא מה"ת, קל וחומר מאבילות דשבעה דאסור בשבת.

וראיתי שהגרע"א ז"ל, בחדושי רע"א, בחלק הכתבים, בשלהי מכתבו להרב ר' איצק, הקשה מהגמרא זו על הרמב"ן, וז"ל ובענין זה אינו מובן לי כראוי, מה דס"ל להרמב"ן דאונן אסור בכל דיני אבילות, רק שהקילו שאינו חולץ מנעלים וכדומה מפני שטרוד בעסקי המת, ועסקי המת נפסדים עי"ז, א"כ איך אמרינן בגמ' מ"ק (כג:) ל"ק ר"ג התם אלא דאכתי לא חל אבילות, הא בענין זה דאין עסקי המת נפסדים במניעת תשמיש חל עליו אבילות עכ"ל.

אמנם גם דברי הגרע"א ז"ל אינו מובן, למה הקשה רק בלשון שאינו מובן כראוי, הא מגמרא זו פירכא גמורה לדברי הרמב"ן, ובפרט לדברי הרמב"ן הנ"ל שלא הקילו במי שמתו מוטל לפניו באבילות שאסור מן התורה, ולא הקילו אלא במנעל שאינו מה"ת.

ברם נראה שגם הרמב"ן לא פליג על זה דהיכא דלא נקבר ביום המיתה לא חל עליו אבילות מה"ת, וזה שכתב, במה שאמרו בחתן. מפני שבעילת מצוה נמי עשה, ודחי זו מפני זו, הוא מטעם שהרמב"ן מיאן לאוקמי הגמרא דחתן בשנקבר למחרתו לא ביום מיתה, דז"ל לעיל שם בתה"א ויש שעלה בדעתם לומר שאין קוברין המת אלא למחרתו, שאין כאן יום אבילות מן התורה, והוה לי' כמלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות. ודברים של שבוש הן עכ"ל. ומה שכתב ודברים של שבוש הן, הוא מטעם דאין זה מלינו לכבודו. וכן מוכח מדבריו גבי מחלוקת ת"ק ור"ג הנ"ל, וז"ל שם בתה"א, ולענין תשמיש המטה במי שמתו מוטל לפניו (בשבת) פסקו בהלכות כת"ק דאסור וליתא לדרשב"ג, וקשה לי דהקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל, וי"ל מתו מוטל לפניו אינו בכלל, החמירו בכבודו של מת בפניו עכ"ל, ומאי מקשה הא קי"ל כדברי המיקל באבל, הא הרמב"ן מבאר שם באריכות דמה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל אינו אלא בדברים שאסורים מדבריהם שהחמירו על עיקר אבילות דתורה, אלא ע"כ כנ"ל כיון דקוברין לאחר השבת, אין כאן יום אבילות מן התורה. ונכון מה שהקשה הגרע"א בלשון אינו מובן כראוי. דיש ליישב דהרמב"ן ז"ל לא אמר שאונן אסור וכו' אלא שהקילו שאינו חולץ, אלא ביום מיתה וקבורה, שאבילותו מה"ת.

הנה נתבאר בהנ"ל, דיש שהוא אונן לקדשים, ואין הוא אבל מה"ת לכ"ע. אלא דפליגי, הרמב"ן והרמב"ם בזמן אבילות מה"ת, ביום מיתה וקבורה דלהרמב"ם קודם סתימת הגולל, אין עליו דין אבילות, ולהרמב"ן הוא אבל כל היום מה"ת, אמנם אם לא נקבר ביום המיתה גם הרמב"ן מודה דהוא אונן ואין הוא אבל כהנ"ל. ובהרא"ש מ"ק הדין דאבילות יום ראשון מדאורייתא אלא דנקבר ביום המיתה דהא יליף לה מאנינות דאהרן, וכן ואחריתה כיום מר היינו יום המיתה.

והטעם נראה דעיקר אבילות הוא אחרי סתימת הגולל לכ"ע, וכל שלאחר סתימת הגולל אין עליו דין אבילות מה"ת, לא חל עליו דין אבילות בזמן אנינות. ונראה עוד יותר, דאפילו ביום מיתה וקבורה, מתלי תלי דין אבולות בזמן שהוא אונן לפני סתימת הגולל, בלאחר סתימת הגולל, וכל מי שלא יחול עליו אחרי כי לא חל עליו לפני כן.

ויתיישב בזה מה דקשה על הרמב"ן מהגמ' סנהדרין (מז:) דתנן התם, ולא היו מתאבלין אבל אוננין, ואמרינן שם בגמ', משום דלא הויא להו כפרה במיתה, אלא במיתה וקבורה ועיכול בשר, רב אשי אמר אבילות מאימתי קא הויא מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הויא מכי חזי צערא דקבורה פורתא, הילכך הואיל ואידחו ידחו, וקשה טובא להרמב"ן דס"ל דאונן אסור בכל דיני אבילות, כנ"ל, אפילו אם נימא דבקבורה גרידא הויא להו כפרה, מ"מ כבר אידחו אבילות ממיתה עד הקבורה, והתם ע"כ נקבר ביום המיתה.

ולפי הנ"ל לא קשה, דהסבה המחייבת אבילות ביום ראשון מהמיתה עד הקבורה כשהוא אונן היא הקבורה, דאי לא נקבר אין חיוב אבילות מה"ת כנ"ל, והכי נמי כיון דסתימת הגולל אין מטיל עליו חיוב אבילות, הרי זה כמו שלא נקבר ביום המיתה, ואין על האונן גם לפני הקבורה חיוב אבילות, ושפיר קאמר הואיל ואידחו ידחו.

ונראה דנפ"מ לפי הנ"ל להלכה, דהנה איתא בשו"ע יו"ד ס' שצ"ו, קטן שמת אביו ואמו, ואפילו הגדיל תוך שבעה, בטל ממנו כל דין אבילות, והט"ז שם מדמה דין זה להגמרא סנהדרין הנ"ל דאמרינן הואיל ואידחו ידחו ה"נ בקטן שנתגדל כיון דאידחי ידחי, עי"ש ונראה אם נתגדל בין מיתה לקבורה שהיתה ביום המיתה לא אמרינן כיון דאידחי אידחי, דעיקר תלוי חיוב אבילות בסתימת הגולל כנ"ל ובעת הקבורה גדול הוא, וחייב גם לשיטת הרמב"ן.

ברם לפי מה שהסביר הרמב"ן הגמרא דסנהדרין הנ"ל, אין לדמות קטן שהגדיל בתוך שבעה לשם, דז"ל הרמב"ן בתה"א, אחרי דמביא הגמרא הנ"ל, וכתב רש"י שם ואע"ג דקובר מת ברגל, תנן מונה ז' לאחר הרגל, ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו, התם לא אידחו לגמרי שהרי עסקי הרבים נוהגין ברגל אלו דברי הרב ז"ל ולי נראה, שלא אמרו הואיל ונדחה בתחלתו ידחה בסופו אלא כשאין המת ראוי להתאבל עכ"ל ביאור הדברים, דבהרוגי ב"ד לא חל מצות אבילות על מת כזה, דהתורה מיעטו ממצות אבל, שאינו עושה מעשה עמך, אמנם ברגל חל מצות אבל, אלא דנדחה מפני עשה דרבים ויומא קגרים, ומצות אבילות מתלי תלי וקאי וכאשר יצא היו"ט חל עליו מצות אבל, וה"נ בקטן שהגדיל, מצות אבילות מתלי תלי וכאשר הגדיל חל עליו, ועיין בנקודות הכסף שם בסי' הנ"ל.

והנה מבורר לעיל דביום מיתה לא חל אבילות, אלא דוקא ע"י קבורה ביום המיתה, יש להבין שיטת הרמב"ם דס"ל דבזמן אנינות שלפני סתימת הגולל אין על האונן חיוב אבילות, דכיון דהכל תלוי בקבורה, והקבורה שמחייבת אבילות לא מחייבת אלא מהקבורה ולהבא, אבל לא למפרע, והלמוד מאנינות הוא מיום מיתה וקבורה, כהרא"ש הנ"ל במ"ק, דיליף מאנינות דאהרן היינו יום מיתה וקבורה, ולהרמב"ם היינו לאחר הקבורה, ויתיישב קושית הלח"מ הנ"ל להרמב"ם, שיליף אבילות מואכלתי חטאת היום שהוא יום המיתה ויום הקבורה.

ברם הלמוד מצות אבילות מקרא דואכלתי חטאת היום תמוה, וז"ל הכ"מ שם, דיש לתמה עלי' שבקרא לא צוה שיתאבלו אלא שאמר אהרן שלא ייטב בעיני ה' שיאכל חטאת היום, ובספר המצות שלו כתב המצוה ל"ז היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וזה בעצמו הוא מצות איבול, כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל וכו' ולחזק חיוב זה ביאר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא וכו' ואפילו הכהן חייב לנהוג ביום ראשון ויטמא לקרוביו, וגם על ראי' זו יש לתמוה שטומאה ענין אחר ואבילות ענין אחר, ואם צוה שיטמא לקרוביו אין במשמע שיתאבל עליהם עכ"ל.

ואולי יש ליישב, דאסור אכילת קדשים כשהוא אונן, משום דאכילת קדשים בעינן בשמחה, ומינה ידעינן שמחוייב להיות אונן, ולא לעסוק בשמחה, בשמחה שהתורה צותה עלי' כגון אכילת קדשים, וכן בשמחת החג, דמותר רק מטעם שעשה דרבים דוחה עשה דיחיד, ועיין ברש"י במס' יומא (יד.) ד"ה אטרודי לא מטרד, ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים, ובמ"ח מצוה (תר"ח) מביא דהרמב"ן והסמ"ג ס"ל דבאכילת מעשר באנינות עובר גם בעשה דכתיב במעשר ושמחת, ואם במעשר הקל מחוייב לאכול בשמחה כ"ש קדשים דילפינן ממעשר הקל לאסור באכילה (זבחים קי"א).

ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם נמי ס"ל דיש דין אבילות מה"ת כל היום בין לפני הקבורה ובין לאחר הקבורה, אלא דנפ"מ באופני אבילות, דלפני הקבורה אסור אלא בשמחה, ואחרי הקבורה אסור מוסיף במילי דתענוג כל הי"א דבר.

והנה בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' אלף (תצ"ד) מביא דברי הרמב"ם הנ"ל, ודברי הסה"מ, ומאחד אותם וז"ל למה לא מנה למצוה בפני עצמה, מצות אבילות מואכלתי חטאת היום, תשובה עיקר המצוה להתאבל, ומצות לה יטמא טעם וסבה לחזק מצות אבילות כדי שיתעסקו ויתאבלו, ואיך ראוי למנות מצוה בפ"ע, וכו' נמצאת למד אם נטמא לקרוביו קיים מצות אבלות, ואם לא נטמא לא קיים מצות אבילות וכו' וא"ת מאי טעמא תפס עיקר מצות טומאה בסה"מ, ובמשנה תורה תפס עיקר אבילות, כיון דתרווייהו מצוה אחת תפס בסה"מ לה יטמא שהוא מפורש בהדיא עכ"ל.

ולכאורה דברי הרדב"ז אינם מובנים, דלפי דבריו צ"ל דאין מצות טומאת כהנים אלא במקום שבטומאתו נתקיים מצות אבילות, דאלת"ה מנ"ל לאחד מצות טומאת כהנים למצות אבילות, וקשה טובא דודאי מחוייב לטמאות ומקיים מצות טומאת כהנים גם במקום דליכא מצות אבל, דהכי תניא במס' נזיר (מד.) מעשה שמת אביו של ר' יצחק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את ר"י בן אלישע וד' זקנים, ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר, ע"כ ולולא זה הי' מחוייב לטמאות, אף שאין כאן מצות אבילות מה"ת, וברמב"ם הל' אבל (פ"ב הל' ח') ועד מתי מצווה להתטמא לקרוביו עד שיסתם הגולל.

ומוכח מזה דגם במקום דליכא מצות אבל מצווה ומחוייב להתטמא לקרוביו, והדרא קושית הרדב"ז לדוכתא, למה לא מנה הרמב"ם ז"ל מצות טומאת כהנים למצוה בפני עצמה, כיון דמקיים המצוה גם בלא מצות אבל.