עין יוסף/לה

הציווי שנצטווינו שיהא לנו שמן עשוי באופן מיוחד למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה, כמו שאמר: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" (ויקרא כא, י). וכן מושחים בו מקצת המלכים, כמו שיתבאר בהלכות מצווה זו. וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו; אבל אין מושחים בו את הכלים לדורות, לפי שבפירוש אמרו בספרי, שבמשיחתם של אלו - כלומר כלי המשכן - הקדשו כל הכלים לעתיד לבוא. אמר יתעלה: "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם" (שמות ל, לא) וכו'.

הנה הרמב"ם ריש הל' כלי המקדש כתב בזה הלשון. מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהי' מוכן לדברים שצריכים משיחה, וכן כתב שם איך עשייתו של שמן המשחה, דלכאורה י"ל דעצם עשיית שמן המשחה מצוה לדורות, כשנעדר השמן שעשה משה רבינו, דהא עשיית הארון לא כתב איך עשייתו וצ"ל הטעם כיון דאין מציאות בעולם שנעשה ארון אחר, (עיין ברמב"ן במצוה ל"ג ובמגילת אסתר שם), אמנם אי אפשר לומר כן, דהא כתב שם בהלכה ה' ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממ"ש משה, ובתוס' נזיר (מז.) ד"ה וכן משוח, כתבו דמשעה שיאשי' גנז שמן המשחה שעשה משה כדאיתא יומא (נב) לא היו יכולים לעשות שמן המשחה אחר למשוח בו, דכתיב שמן משחת קדש יהי' זה לי לדורותיכם זה ולא אחר ע"כ, וצ"ל דהא דכתב איך עשייתו של שמן המשחה, לא מטעם דעשיית שמן המשחה מצוה לדורות, אלא משום הלכה דלא תעשה כמוהו.

אמנם יש לעיין בכוונת דבריו שכתב בלשון מצות עשה לעשות שמן המשחה. וראיתי בחינוך דכתב מצוה ק"ז לעשות שמן המשחה על הענין שצותה התורה שיהי' מוכן למשוח כה"ג, ובסוף דבריו כתב ונוהגת בזה"ב, והיא מצוה המוטלת על הצבור כמו בנין הבית וכליו עכ"ל. ובמ"ח שם ומ"ש דנוהגת בזה"ב, כבר כתבתי דמצוה זו של עשי' אין נוהגת לדורות, רק המשיחה לאישים הנ"ל הוא נוהג לדורות ע"כ, וגם דברי החינוך צריכים להבין דהתחיל במצוה לעשות שמן המשחה ומסיים ונוהגת בזמן הבית.

והנה בשורש העשירי מבואר כי פעמים יבואו צוויין בתורה והם הקדמות לעשות המצוה, ואין ראוי למנות ההקדמות, אלא המצוה, והביא שם דמיון, והביא גם עשיית שמן המשחה וז"ל, וכן קח לך בשמים ראש, לא ימנה, ואמנם ימנה הצווי שצוה שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר עכ"ל. והנראה כוונתו, דודאי ההקדמה היא גם כן מצות עשה, אלא דאין למנותן לשתי מצות, אלא למצוה אחת, דעל זה סובב והולך כך השורש העשירי עיי"ש. ולפ"ז יפה כתב החינוך

ונוהגת בזה"ב והיא מצוה מוטלת על הצבור, משום דתכלית מצות עשיית שמן המשחה היא המצוה למשוח כהנים גדולים.

איברא דלפ"ז פשוט הוא דזה מצוה לדורות, משום דלעולם המצוה קיימת, למשוח כהנים גדולים, ואינו נגדר בזמן אלא כל זמן שיש שמן המשחה מצוה למשוח כהנים גדולים, אלא דהאמת הוא שהשמן המשחה קיים לעולם אבל המצוה לדורות אינו מטעם שהשמן המשחה קיימת לעולם, אלא דמשיחת כהנים גדולים היא מצוה לעולם כל זמן שהשמן בידינו, כמו מצות נשיאת הארון בכתף עיין ברמב"ן הנ"ל. ולפ"ז מה שכתב בהל' כלה"מ בלשון מ"ע לעשות שמך המשחה שיהא מוכן לדברים שצריכים משיחה בו, כוונתו שמצות עשיית השמן הוכשר למצות משיחה,

והנה, הרמב"ן לא השיג על שורש העשירי, דנראה דהסכים בזה לדברי הרמב"ם, וכן נראה מדברי הרמב"ן במ"ע (ל"ג) הנ"ל דכתב דלא נמנה עשיית השלחן מזבח והמנורה, שכולם הם הכשר למצוה שנעשה על ידם, השלחן לשום לחם הפנים עליו, ומנורה להדלקה, אמנם עשיית הארון כתב דיש למנותו במנין המצות, לפי שאינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות, ולכאורה קשה, דהכי נמי יש לומר בעשיית הארון, שהוא הכשר לשום בו הלחות והיותם שם.

והנראה בזה, דהנה הרמב"ן הדגיש בלשונו, דארון אינה הכשר מצוה אחרת כשלחן וכו', דהני כולם אין למנותם במנין המצות, דמצות עשייתם הם להכשיר את המצוה שנעשה עליהם שנמנה במנין המצות, ולולא זאת הי' לנו למנותם למ"ע, ובארון נמי שהכשרו לשום בו הלוחות לכן עשיית הארון ושימת הלוחות בו יש למנות למצוה.

והנה הרמב"ם לא הזכיר מצוה זו של עשיית הארון, וכתב בעל מל"מ בדרך מצותיך מטעם שאין ראוי למנות חלקי המלאכה, דמצות ועשו לי מקדש כולל מינים רבים, שהם המנורה השלחן והמזבח וזולתם כולם הם מחלקי המקדש, והכל נקרא מקדש כמו שכתב הרמב"ם במצוה כ'. ולכאורה נוטין דברי הרמב"ן הנ"ל כדבריו שזה הטעם של הרמב"ם, דז"ל הרמב"ן שם ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב. שהם חלקי המקדש ולכן אצלי עשיית הארון והכפרת לשום שם העדות תמנה מצוה בפ"ע עכ"ל, דנראה לכאורה מדבריו, דמטעם דלא נראה לו שנכללים במצות המקדש לכן יש למנות עשיית הארון.

אמנם קשה מאד לומר, דהארון גם כן נכלל במצות ועשו לי מקדש, והארון מחלקי המקדש, דנראה לע"ד, דכשם דהל"ת דלא יסורו הבדים מהארון, הנה ברור דהוא הלכה בארון בשביל הלוחות שבו, כן הנחת הלוחות בארון, הלכה בחפצא של הלוחות שיהא בארון לשמירה לעולם, דאין זו הלכה רק בזמן שהארון עם הלוחות במקדש, אלא בכל מקום שיהי' המצוה שיהיו הלוחות בארון, דנראה כשהי' ארון הברית בקרית יערים, ובבית עבד אדם הגיתי ואח"כ בעיר דוד, נמי היו מחוייבים להיות הלוחות בארון, וגם לפני בנין המשכן כתוב בקרא בפ' עקב י, בעת ההיא וגו' ועשית ארון עץ, וכתוב אח"כ ואשים את הלחות בארון אשר עשיתי, ויהיו שם כאשר צוני ד', ועיין ברש"י שם שאין זה שעשה בצלאל, וברמב"ן שם דאח"כ הוציאו משם הלחות ונתנם בארון שעשה בצלאל, דמפורש שהי' ציווי להשים הלוחות בארון בלעדי המשכן, ומהלכה זו הי' גם כן בארון שעשה בצלאל, ובמצוה כ' שכתב מצות בנין בית הבחירה, שכתב שכולל מינים רבים שהם המנורה השלחן והמזבח לא הזכיר את הארון, וכן ברמב"ם בית הבחירה דהתחיל במצות ועשו לי מקדש, כתב שם בהל' ו' ועושין במקדש כלים מזבח וכבש כיור מזבח מנורה ושלחן, גם כן לא הזכיר את הארון, דמשמע מזה שאין הארון נכלל במצות ועשו לי מקדש כחלקי השלחן המנורה והמזבח, ומהרמב"ן הנ"ל אין הכרח שס"ל שזה הטעם של הרמב"ם, דזה שכתב אח"כ ולכן יש למנות עשיית הארון כתב לפי סברתו דשלחן ומנורה אין למנותם שהם הכשירי מצוה, כתב אח"כ ולכן יש למנות, את עשיית הארון שאינה הכשר למצוה.

ובמגלת אסתר כתב בטעמו של הרמב"ם כי המצוה של עשיית הארון אינה נוהגת לדורות, כי אותו שעשה בצלאל קיים לעולם, וא"כ אין מציאות בעולם שנעשה ארון אחר ע"כ. והנה הרמב"ן שם בנה יסודו דיש למנות עשיית הארון מתרי טעמא, חדא לפי שהמצוה הזו קיימת לנו דארון והלוחות קיים לנו לעולם, שנית שאם נעלה על דעתינו שישבר מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות. אמנם תירוצו של המגלת אסתר נכון ליישב יסוד השני של הרמב"ן, דהנה כן הוא דעת הרמב"ם, דאחר שכתב צורת עשייתם של המנורה השלחן והמזבח, וצורת הארון לא כתב כלל מדתו וצורתו, דש"מ דס"ל שאין בתורה מצוה לעשותו, תהא נא מאיזה טעם שיהי', עכ"פ אין מצוה לעשותו ועיין במ"ח מ' צ"ה, שנתקשה בזה. אך על יסוד הראשון של הרמב"ן שהמצוה קיימת לעולם דארון והלוחות קיים לנו, וכשם שהמצוה משאו על הכתף היא מצוה לדורות ה"נ מצות עשייתו קיימת לעולם, ועל זה לא ראיתי ישוב במגלת אסתר.

והנראה בזה דטעמא דהרמב"ם, דהיכי דהמצוה שנאמרה בשעתה, והיא קיימת לעולם, אבל אינה מחייבת שום פעולה בעתיד, נחשבה כמצוה שאין נוהגת לדורות, ולא דמי לנשיאת הארון בכתף ולשמן המשחה, דהני המצוה בעצמה מחייבת פעולה לעולם, הארון לשאת אותו בכתף, ושמן המשחה למשוח כה"ג, אבל בארון והלוחות, כיון דהרמב"ם לא ס"ל שיש לעשות ארון אחר כנ"ל ואין עצם המצוה מחייבת שום מעשה בעתיד, נחשבת לאינה נוהגת לדורות.

והרמב"ן ס"ל דמצוה הנוהגת לדורות נקראת לאו דוקא היכי דהמצוה מחייבת איזה פעולה בפועל, אלא היכי שהיא מחייבת השלילה לא לעבור על זה לעולם, נקראת מצוה נוהגת לדורות, ובארון והלוחות ס"ל להרמב"ן דמחייבת אותנו לעולם לא להפריד את הלוחות מהארון, כשם שהלאו בהבדים שלא יסורו מהארון הוא לאו לדורות, ככה המצוה בארון והלוחות שיהיו שם לעולם בל יזיזם מהארון, ועיין ברמב"ן בשורש השלישי דהמליץ בעד הבה"ג דמנה פרשת אבנים גדולות, לפי שנצטוינו לכתוב בהן התורה להיותם לנו זכר לדורות, ואע"פ שבמנין הרמב"ן לא באו, אמנם בלוחות והארון בא במנינו מטעם הנ"ל שמחייבת אותנו לעולם שיהיו מונחים בארון.