עין יוסף/לג

הציווי שנצטוו הכהנים ללבש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת, ואחר כך יעבדו במקדש. והוא אמרו יתעלה: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב); "ואת בניו תקריב והלבשתם כתנת" (שם כט, ח). ואלו הם בגדי כהונה: שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט. וכל פעם שעובד כהן בפחות מן הבגדים המיוחדים לאותה העבודה או יותר - עבודתו פסולה; ונוסף לכך חייב על כך מיתה בידי שמים, רצוני לומר מחוסר בגדים שעבד. וכך מנו אותו בגמרא סנהדרין מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ועל זה לא בא פסוק, אלא נאמר בכתוב: "וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה" (שם שם, ט), ובא בפרושו: "בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם והוו להו זרים". ויתבאר לקמן שזר ששמש – במיתה וכו'. וכבר נתבאר בלשון ספרא, שלבישת בגדים אלו מצוות עשה, וכו'.

הנה הרמב"ן המליץ בעד הבה"ג שלא מנה במנין המצות לבישת בגדי כהונה, שדעת בה"ג שאין בלבישת בגדים שלא בשעת עבודה שום מצוה, ואינן אלא הכשר עבודה, שאם עבד בפחות או ביתר תפסל עבודתו, והוא חלק ממצות עבודה.

וראיתי בספר לב שמח שם, שהאריך וכתב וז"ל לכך נראה שאע"פ שהעבודה פסולה זולתי באלו הבגדים, מ"מ עיקר המצוה בבגדים בעצם, לא היתה כי אם לכבוד ולתפארת לכהנים ולהגדלתם לעיני כל העם כלשון הכתוב בין לכה"ג בין לשאר כהנים, ועשית בגדי קדש וכו' לכבוד ולתפארת, וא"כ הם אינם עבודה ולא חלק ממנה ע"כ, וכתב ויש לו עוד ראי' לרב ז"ל מדאיבעיא לן בפ' בא לו אם מותר ליהנות מבגדי כהונה, ואיפשטא דמותר ליהנות בהן, ואם מצות עשייתה היא לעבודה וחלק מחלקי' כמו שהרמב"ן אומר א"כ ראוי הי' שיהא נאסר להם אפי' שלא בשעת עבודה דבר שהוא עבודת מקדש או חלק ממנה עכ"ל.

ופלא בעיני דברי הגאון בעל לב שמח, שהביא סיעתא לדבריו מדמותר ליהנות בהן דש"מ שמצות לבישת הבגדים היא מצוה גם שלא בשעת עבודה. ותמוהין מאד דבריו, דמשם ראי' להיפך מדבריו, דהנה ידוע דעת הרמב"ם בהל' כלה"מ וכן בסוף הל' כלאים, דאף דבגדי כהונה מותר ליהנות בהן, אפילו שלא בשעת עבודה, זה דוקא בגדי כהונה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז. ואם כדברי בעל לב שמח דלבישה מצוה בפ"ע גם שלא בשעת עבודה לכבוד ולתפארת א"כ גם אבנט יהי' מותר.

והנה ז"ל הרמב"ם הלכות כלה"מ פ"ח הל' י"א בגדי כהונה מותר להנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט, מפני שהוא שעטנז, אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה ע"כ. ובהשגת הראב"ד א"א לא מחוור מן הגמרא הכי, אלא כל היום מותר במקדש. ובכ"מ שם: כתב הראב"ד לא מחוור, ונראה שטעמו משום דמייתי שם בגמרא ברייתא דקתני בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר, ומשמע להראב"ד אף האבנט בכלל, ורבינו משמע לי' דהאי ברייתא לא לענין היתר כלאים, אלא לענין היתר הנאת בגדי כהונה, וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, אבל היתר האבנט שהוא כלאים אינו אלא בשעת עבודה בלבד, וכדאמרינן בריש ערכין בהדיא גבי כלאים דאישתרי גבי כהנים נהי דאישתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אישתרי, ויש לתמוה על הראב"ד מההיא דערכין, וצריך לדחוק ולומר שהוא מפרש דעידן עבודה לאו דוקא, אלא כאילו אמר במקדש, משום דבמקדש דשרינן שלא בשעת עבודה משום דמקום עבודה הוא מגו דאישתרי בשעת עבודה אישתרי אף שלא בשעת עבודה מש"ה נקט בעידן עבודה, ומפני שראה הראב"ד חולשת דברי אלו לא כתב דבריו כגוזר אומר להשיג עכ"ל.

הנה דברי הכ"מ האחרונים, שראה הראב"ד חולשת דברי אלו, יש לתמוה, דבהלכות כלאים (פ"ו הל' ל"ב) שכתב הרמב"ם כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה, אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית, השיג שם הראב"ד וכתב בזה"ל, טעה בזה, שהרי אמרו ביומא במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר, דהראב"ד גוזר ואומר, ומשוה לי' להרמב"ם כטעה במשנת הברייתא.

ובשו"ת שאגת ארי' (ס' כ"ט), ובבית הלוי (ס' א' ב'), נתקשו טובא בדברי הרמב"ם דלא מתיר אלא בשעת עבודה, והקשו מחטאת העוף הבא על ספק, הא עובר בכלאים משום האבנט, ותו כיון דלא הותרו אלא בזמן קיום המצות עשה דעבודה, הא לא הוי בעידנא דתיכף בלבישה עובר משום כלאים, והמצוה לא מקיים אלא בשעת עבודה.

ובש"א הנ"ל הוסיף להקשות דברי הראב"ד הדדי, דבכלאים בציצית פליג על ר"ת דס"ל דכלאים בציצית הותר גם שלא בשעת קיום המצוה, והראב"ד ס"ל דלא הותר אלא בשעתא בעת קיום המצוה, ובבגדי כהונה מתיר אפילו שלא בעידן עבודה, מ"ש כלאים בציצית מכלאים בבגדי כהונה, ומישב דס"ל להראב"ד דבבגדי כהונה לא משום עשה דוחה ל"ת הותרו, אלא דהתורה התירה אסור כלאים בבגדי כהונה מש"ה מותרין גם שלא בשעת עבודה.

והרב בס' בית הלוי הנ"ל, הביא ראי' ברורה דגם בבגדי כהונה ס"ל להראב"ד דהוי בגדר דחוי' ולא דהותרו לגמרי. דהראב"ד במס' תמיד אחרי דהשיג על ר"ת בכלאים בציצית, הביא סיעתא לדבריו, מהא דאמרינן ריש ערכין בבגדי כהונה נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרי, דמכלאים בבגדי כהונה הביא סיעתא לכלאים בציצית כשם שכלאים בבגדי כהונה לא הותרו אלא בזמן שמקיים המצוה, כן כלאים בציצית לא הותרו אלא בשעתא בעת שמקיים המצוה עי"ש.

הנה מבואר מדברי הרמב"ם הלכות כלאים הנ"ל דכל ההיתר כלאים בבגדי כהונה, הוא מהלכה שעשה דוחה ל"ת כבציצית, וכן מבואר בהראב"ד במס' תמיד הנ"ל. ויש לעיין על איזה מצוה כונו, אם על מצות עבודה או על מצות לבישת בגדי כהונה.

וראיתי בס' ערוך לנר במס' יבמות (ה'), תפס על ש"א הנ"ל. וז"ל הרמב"ם הל' כלאים כתב, כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית, ובשו"ת ש"א הקשה כיון דהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא מטעם עבודה דמצות עבודה דוחה הל"ת דכלאים. הא לא הוי בעידנא, ושגה הרב בזה, שחשב שמה שכתב הרמב"ם שהיא מ"ע כציצית כיון למ"ע דעבודה, ואין הדבר כן, שבה"ל כה"מ כתב הרמב"ם מ"ע לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן, וביתר ביאר זה בס' המצות (ס' ל"ג) דלבישת הבגדים לצורך עבודה היא מ"ע ולמצות עשה זאת כיוון הרמב"ם במה שכתב שהיא מצות עשה כציצית עכ"ל.

אמנם ברמב"ן בסה"מ במצוה הנ"ל וז"ל ואמנם דעת הרב בבגדים יותר מחוורת למנותם גם בכלל מצות עשה כי בעבודתם מקיים מצוה מוסיף על המשתמר מן הלאו עכ"ל ומשמע מדברי הרמב"ן דאף דלבישת בגדים מצות עשה מ"מ אינו אלא כמוסיף על הלאו וא"כ לכאורה אין זה אלא בשעת עבודה והדרא קושית הש"א לדוכתי' אבל כוונת הערוך לנר נראה כיון דלבישת בגדי כהונה מצוה בפ"ע הרי כל סדר הלבישה בכלל המצוה ושפיר מיחשב בעידנא ולהאמור יתיישב גם מה שהקשו מחה"ע הבא על הספק דכיון דהלבישה מצוה בפ"ע א"כ כל שמחוייב לעבוד הרי מצוה עליו להתלבש בבגדי כהונה והך מצוה ודאית היא אף אם ההקרבה הוא בספק.