עין יוסף/לב

הציווי שנצטווינו לגדל זרע אהרון ולכבדם ולרוממם, ולייחס להם מעלת קדושה וכבוד: ואפילו יסרבו לכך - לא נשמע להם. כל זה לשם כבוד לה' יתעלה, כיון שלקחם לעבודתו והקרבת קורבנותיו. והוא אמרו: "וקדשתו כי את לחם אלוהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך" (ויקרא כא,ח). ובא הפירוש: "וקדשתו" - "לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון (בתורה), ולברך ראשון, לטול מנה יפה ראשון". וגם לשון ספרא: "וקדשתו" - "על כרחו"; כלומר, שמצווה זו נצטווינו בה אנחנו ואינה תלויה ברצון הכהן. וכך אמרו: "קדושים יהיו לאלהיהם" (שם שם, ו) - "על כרחם"; "והיו קדש" - לרבות בעלי מומין"; שלא נאמר, כיון שזה אינו ראוי להקריב לחם אלוהיו, מדוע נעדיפנו ונחלק לו כבוד וגדולה? לפיכך אמר: "והיו קדש" - הזרע המכובד כולו - תמים ובעל מום וכו'.

א

הנה השריש בכאן במצוה זו, שלשה עקרים א' דקרא וקדשתו, דילפינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה, היא מדאורייתא, לא כדעת תוס' חולין (פ"ז) ד"ה וחייבו ר"ג, דוקדשתו לכל דבר שבקדושה, אסמכתא היא, וכן בהרא"ש שם, ובטוי"ד ס' (כ"ח). ב' שאין ביד כהן למחול, לא כדברי המרדכי גיטין סי' (תס"א) דיכול למחול, וכן הוא ברמ"א סי' (קכ"ח). ג' שגם בעלי מומין בקדושתם לענין הקדמה וכבוד.

והנה בעיקר הראשון שהוא מה"ת, מביא המ"א בסי' (ר"א) גמרא מפורשת בגיטין נ"ט דאמרינן שם בהדיא דאירייתא היא ותמה המ"א על התוס' והרא"ש דס"ל דאסמכתא בעלמא היא, דתנן במתניתין שם אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון, וגרסינן בגמרא מנה"מ, דאמר קרא ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו, אלא כהן ברישא והדר לוי, וכו', ר' חייא בר אבא אמר מהכא, וקדשתו לכל דבר שבקדושה, תנא דבי ר' ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון, ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. א"ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא היא, ע"כ דש"מ דלאו אסמכתא.

ובקרבן נתנאל בהרא"ש שם מיישב, דהא דתמה אביי מפני דרכי שלום דאורייתא היא לא מתמה, אלא לאינך אמוראי דמפקי מקראי אחרינא, דילפו מקראי דכך הוא הסדר כהן ואח"ז לוי, דעלייהו קא מתמה אביי דאורייתא היא, אבל לא על מאן דיליף מקרא וקדשתו.

אמנם עדיין לא נתיישב כראוי, דלמה לי' לאביי לתרץ שם אלא לכדמר, דתניא שנים ממתינין וכו' שלשה אין ממתינין, הבוצע הוא פושט ידו תחלה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו, ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבהכ"נ לא דאתו לאינצויי, ע"כ ולמה לא ניחא לי' לאביי, כר' חייא בר אבא, מטעם וקדשתו, דלפי דברי התוס' והרא"ש הנ"ל כל עיקר וקדשתו מדבריהם, ומפני דרכי שלום תקנו. אלא משמע דאביי ס"ל דגם וקדשתו דאורייתא הוא, ותו דלכאורה נראה דתירוץ אביי אתא שפיר דוקא למ"ד דהטעם הוא מקרא וקדשתו, דאע"פ דמצוה הוא מה"ת מ"מ יש לו רשות למחול על כבודו, כדברי המרדכי הנ"ל דכהונה שלו הוא ויש לו רשות למחול, ותקנו רבנן מפני דרכי שלום דבבהכ"נ אינו רשאי לותר דלא לייתי לאנצויי, אבל לאינך דלמדים מקראי מכהנים בני לוי, דילפינן דגזירת הכתוב הוא דכן יהי' הסדר, לכאורה נראה, שאין לו רשות לותר על הסדר, דכן משמע מירושלמי גיטין פ"ה הל' ט', דגרסינן שם מלתיה דרשב"י אמר מה"ת, ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי, ואמרינן שם מילתי' דר' חנינא מדבריהן, עיר שכולה כהנים, ישראל קורא ראשון, ע"כ דמשמע דאי ילפינן מקרא ויתנה אל הכהנים, אי אפשר לשנות הסדר מפני דרכי שלום, לפי שאין ברשות הכהנים לותר ולשנות הסדר, וכן נראה דהנה הירושלמי הנ"ל מובא להלכה בשו"ע סי', (קל"ה), וראיתי בב"י סי' קל"ה, ד"ה כתב הכל בו, וז"ל והירושלמי הזה שהביא כתב עליו מהר"י קולין בשורש ט', דהיינו למ"ד דאין כהן קרא ראשון אלא מדרבנן, אבל למ"ד מה"ת לא. וכן הוא במ"א, ומסיים שם, ואפשר לומר דכיון דיש הרבה כהנים, ולא ידעינן מי קודם מוטב לקרא ישראל ראשון ע"כ וכוונתו אפילו לפי דקי"ל דאורייתא, ולכאורה תמוה מהירושלמי הנ"ל. אמנם לפי הנ"ל שפיר דעד כאן אמרינן דאי מה"ת, אי אפשר לשנות הסדר, זה דוקא אי ילפינן מקרא ויתנה אל הכהנים, אבל אם הילפותא היא מקרא וקדשתו, מותר לכהנים לותר על כבודם כדברי המרדכי, ושפיר יש לתקן בעיר שכולה כהנים שיותרו על כבודם מפני דרכי שלום, ולהלכה דקי"ל כמ"ד וקדשתו, אפילו אם מה"ת מוטב לקרא ישראל כדברי המ"א הנ"ל.

והנה הרמב"ם לא הביא דין הירושלמי הנ"ל, ואולי הוא מטעם הנ"ל דהרמב"ם לשיטתו דאין ביד הכהן למחול על כבודו, אף אם ילפינן מוקדשתו כשיטתו בסה"מ הנ"ל, לכן השמיט את דין הירושלמי, דהירושלמי לא קאמר אלא אם ס"ל שהוא מדבריהם.

אמנם בעיקר זה בסה"מ שאין ביד כהן למחול, והמקור לזה הביא הספרי וקדשתו על כרחו, ומבאר הטעם בזה שזה כלו הגדלה לקל יתעלה, אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו, דעת הרבה ראשונים שלא כדברי הסה"מ. וכן פסק הרמ"א להלכה בסי' קכ"ח, וז"ל אסור להשתמש בכהן אפי' בזמן הזה, דהוה כמועל בקדשים, אם לא מחל על כך. דזה שאמרו וקדשתו בעל כרחו, לא אמרו אלא גבי נושא נשים בעבירה (יבמות פח:) אבל לפתוח ראשון וכו' דלא הוה אלא לכבודו יכול למחול, המרדכי הנ"ל. ובהגר"א שם וז"ל אם לא מחל כמ"ש בגיטין נ"ט ב', לכדמר כו' דלא כהרמב"ם בספר המצות שכתב שא"י למחול שהרי נאמר וקדשתו בע"כ וכו' ועמ"א שהוכיח משמעי' דרבא, ורמי ב"ח שהשתמש ברב חסדא עכ"ל.

והנה מהגמרא גיטין הנ"ל מבואר להדיא מדברי אביי שיש בידו למחול אפילו בבהכ"נ אלא מפני דרכי שלום התקינו שאין בידו למחול, וקשי' טובא להרמב"ם ז"ל בסה"מ.

ותו קשה דהרמב"ם סותר לן משנתו ששנה בפירוש המשנה שם בגיטין דז"ל שם בסוף דבריו ומן העיקרים גם כן כשהכהן כשהוא ראוי שיקרא ראשון אם התיר לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא הרשות בידו, אבל אסרו חכמים זה מפני דרכי שלום, לפי שיתחדש מזה מחלוקת, וכו', ולזה הכוונה רמז בזאת ההלכה, באמרו כהן קורא ראשון וכן באר בגמרא עכ"ל, וכוונתו כמו שאמר אביי לכדמר, ולכאורה הרי פירש בפירוש המשנה כדברי המרדכי הנ"ל, ואיך סתר לן משנתו בסה"מ.

והנראה לע"ד, ליישב שאין סתירה בדבריו, ולא תימה מהגמרא גיטין הנ"ל, ולהקדים ריש דבריו בפיהמ"ש הנ"ל. וז"ל דע שזה הדבר מפורסם בכל המקומות שיהא הכהן קורא בבהכ"נ ראשון בין שיהי' ת"ח או ע"ה, הנה הוא דבר שאין לו שורש בתורה כלל, ולא נזכר זה בש"ס, ולא היא זאת הכוונה הנרמזת אלי' בזאת ההלכה וכו' ואמנם צורת הענין לפי מה שבא לנו הקבלה, כמו שאגיד, וזה שהכהן קודם ללוי ולישראל, לפי שנאמר וקדשתו וגו' ובא בקבלה בכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון, וזה כולו בשאין שם חכם גדול ממנו, כגון שיהי' שם כהן ולוים ישראלים, ויהיו כולם במדרגה אחת בחכמה, ולא יהיו קצתם יותר חכמים מקצתם אז תחזור הקדמת היחס כהן קודם ואחריו לוי ואחריו ישראל, ויתבאר לך זה הלשון בפ' אחרון מהוריות, באמרו בזמן שכולם שוים, אבל אם הי' ממזר ת"ח וכהן גדול עם הארץ ממזר ת"ח קודם בכל ענין, מבואר בש"ס מגילה (כ"ב.) שאחד מן החכמים קרא ראשון בשבת בספר תורה ורב אמי ורב אסי גדולים מכהני ארץ ישראל היו מצויין שם ולפי שהי' יותר חכם מהם וכו' וזה אין מחלוקת בו, עכ"ל ומסיים שם ומן העיקרים כנ"ל.

והנראה מפיהמ"ש דהא דת"ח קודם בכל ענין לכהן, לאו מדין מחילה, אלא מדין התורה ת"ח קודם, ויש להסתפק מאיזה טעם ת"ח קודם, אע"ג דכהן מצוה מה"ת לקדשו ולהקדימו, אי מטעם דכבוד ת"ח גם כן מצות עשה מה"ת, ועשה דכבוד התורה עדיף, ודחינן עשה דוקדשתו מפני עשה דכבוד התורה, או דלאו מדין דחי' הוא, אלא דמעשה זו בעצמה וקדשתו, ת"ח קודם שהוא מקודש יותר כדילפינן בהוריות י"ג דממזר ת"ח קודם לכהן ע"ה מקרא יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, ולא מדין דחי'.

הנה גרסינן במס' מגילה (כ"ח.) שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא קדמני אדם לבה"מ, ולא ברכתי לפני כהן, ובגמרא שם למימרא דמעליותא היא, והא א"ר יוחנן כל ת"ח שמברך לפניו אפילו כה"ג ע"ה, אותו ת"ח חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות וכו' ומשני כי קאמר איהו בשוין, (עיי"ש בתוס' ד"ה כי) ובטורי אבן שם, ד"ה והאמר ר' יותנן, וז"ל ואע"ג דכהן מצוה מה"ת לקדשו בכ"ד שבקדושה, כדנפקא לן בגיטין (נ"ט.), ה"נ ת"ח וכו' מש"ה כבוד תורה עדיף משאר עשה כדאיתא במס' שבועות (ל.) ר"י הוי ידע לי' סהדותא למר זוטרא וכו' א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד התורה עדיף, וה"נ תנן בספ"ג דהוריות ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה מדכתיב יקרה היא מפנינים, ומשמע התם דלכל מילי קודם, ועי"ש דמפלפל, הא עשה דכבוד התורה יש בידו למחול. ולפי דברי רבינו בטורי אבן הוא מטעם דחי' דעשה דכבוד התורה דוחה עשה דוקדשתו.

והנראה לע"ד, כנ"ל דת"ח קודם לאו מדין דחי' אלא מדין עשה זו וקדשתו יש להקדימו לכהן, דת"ח מקודש יותר מכהן, כדילפינן מיקרה היא מפנינים. דהנה בהוריות שם י"ב תנן כל התדיר מחבירו קודם את חבירו, וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו, ושאל בגמרא, וכל המקודש מנלן, דתנא דבי ר"י וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו'. והנה מקרא זה וקדשתו ילפינן דבכל מקום מקודש מחבירו קודם את חבירו, דהכי איתא בזבחים (פ"ט.) כל התדיר מחבירו קודם את חבירו, כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, ובגמרא שם (צ:) איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם, תדיר קודם, משום דתדיר אי דלמא מקודש קדים דקדוש, ולא איפשיטא, דש"מ דשניהם מן התורה דתדיר ודאי מן התורה כדילפינן שם בזבחים, ומינה דמקודש גם כן מן התורה והילפותא היא כדאמרינן בהוריות מקרא וקדשתו. וברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ט הל' ב' היו לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה, ובכ"מ בעיא דלא אפשיטא ולפיכך פסק רבינו, דאיזה מהם שירצה יקדים ע"כ. וברע"ב במתניתין שם כתב ונראה דתדיר קודם, וכ' התוי"ט טעמו משום דתדיר מקרא נפקא לן אבל למקודש נ"ל קרא, וברש"ש שם תמה על התויו"ט דכל המקודש נמי ילפינן מקרא במס' הוריות (יב.) דתניא וקדשתו, ועיין שם שתירץ דכוונת הגמרא בהוריות איננה אלא להביא ראי' דהקדמה הוא מענין קדושה, ולכן ממילא מוכח דדבר המקודש יותר ראוי להקדימו לדבר שקדושתו פחותה ממנה.

אמנם נראה להרמב"ם דפסק דיקדים איזה מהם שירצה, ש"מ דשניהם שווין ושניהם מן התורה. ולפי דברי הרמב"ם נראה דת"ח קודם לפני כהן מטעם מקרא זה, דת"ח יותר מקודש מכהן, כדילפינן מיקרה היא מפנינים, בין כך ובין כך ת"ח קודם לכהן לא מדין מחילה אלא מדין התורה, אשר לזה כיון הרמב"ם בפירוש המשנה, ומה שמסיים שם ומן העקרים ג"כ כשהכהן ראוי שיקרא ראשון אם התיר לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא הרשות בידו, אבל אסרו מפני דרכי שלום, ונ"ל כדי לתרץ את דבריו שלא יסתרו את דבריו בסה"מ שאין לו רשות לותר ולמחול על כבודו, דזה דקאמר ומן העקרים וכו' הרשות בידו מיירי נמי באופן שלמעלה דשניהם שווין ושניהם ת"ח, שאז בדין התורה ראוי להקדים את הכהן. ואפ"ה יש לו רשות להתיר לישראל שכמותו או אפילו פחות לקרא ראשון לא מטעם מחילה על חלק הכהן, דהנה נראה דכהן אם הוא ת"ח, לא נתוסף במצוה דכהונה, אלא שיש לכבדו ולהקדימו מטעם ב' מצות, מצוה דוקדשתו ומצוה דכבוד התורה, והנה על עשה דכבוד התורה אמרינן בקידושין (ל"ב) שיש בידו למחול, והנה כהן ת"ח זה אפילו אם הוא גדול מחבירו, אלא שחבירו ישראל גם כן ת"ח, אם ויתר על כבודו לא נשאר להקדימו אלא מדין כהן שאין בידו למחול, אבל על עשה דכבוד התורה כבר מחל, ונראה דאז מדין התורה יש להקדימו לישראל שהוא גם כן ת"ח, מדין התורה לא מדין מחילה על חלק הכהונה, אלא כיון שמחל על כבוד התורה, ואין מחוייב אלא מדין כהן ות"ח קודם לכהן דהשני ישראל הוא ת"ח.

ולפ"ז לא קשה ג"כ מהגמרא דגיטין הנ"ל דהנה כתב מפורש דהכי מיירי היכי דכולם במדרגה אחת בחכמה, היינו שהכהן והישראל שניהם ת"ח, שאז ברשות הכהן לותר על כבוד התורה כנ"ל, ואז בדין התורה ישראל קודם, וע"ז אמרה מתניתין דמפני דרכי שלום אמרו שאין לכהן לותר בבהכ"נ.

והנה בהגהות מרדכי הנ"ל סי' תס"א בגיטין, כתב ז"ל מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת, והקשה לו תלמיד, הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל, והשיב לו אין בהם קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושתן עליהם ואי לא לא, והקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו ושתיק ר"ת. ולפי הנ"ל נראה דמטעם זה שתק ר"ת שלא רצה להגיד לו הטעם שת"ח קודם לכהן לכל דבר, ומטעם מצות וקדשתו חייב תלמידו הכהן ליצק מים על ידו שגם על כהן חל דכבוד ת"ח עדיף וקודם. ועיין בט"ז בסי' קכ"ח, שצדד מטעם דיש הנאה להכהן, ולפי הנ"ל בלי הנאה מחוייב הכהן לעשות לת"ח הגדול ממנו כנ"ל.

ב

הנה כאן בסה"מ הדגיש דהמצוה וקדשתו היא לכבד זרע אהרן כנ"ל וכן במנין הקצר בפתיחה לחבורו הגדול, כתב מצוה (ל"ב) לחלוק כבוד לזרעו של אהרן ולהקדימו לכל דבר שבקדושה. אמנם בפתיחה להלכות כלי המקדש כתב, דהמ"ע היא לקדש הכהן לעבודה, וכן בפנים בפ"ד הל' א' כתב וז"ל הכהנים הובדלו מכלל הלוים, ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם א' הוא מקריב, ובהלכה ב' שם כתב וצריך כל אדם מישראל לנהג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, הרי הדגיש עיקר המצוה לקדש הכהן לעבודה, וכן הוא בחינוך מצוה (רס"ט) וז"ל לקדש זרע אהרן כלומר לקדשם ולהכניסם לקרבן וזה עיקר העשה, וכן להקדימם לכ"ד שבקדושה, ואם מיאנו בזה לא נשמע אליהם, וזה כולה כבוד הי"ת שהוא לקחם ובחרם לעבודתו שנאמר וקדשתו, ע"כ עיי"ש כולה בסוף כבסה"מ. הנה מתחלה התחיל במצות וקדשתו ככתוב בהרמב"ם הל' כלי המקדש.

ולכאורה קשה מצות הבדלה מה היא, הרי כבר הבדילם במדבר, ואולי י"ל כיון דהבדלה זו לעולם. ואי אפשר להחליפם לדורות, נחשבת מצוה לדורות. כמו עשיית שמן המשחה, אף שלא נעשה שמן אחר אלא אותו שעשה משה רבינו ע"ה. ובמצוה ל"ה הארכנו בזה.

ואולי לפ"ז י"ל דגם התוס' בחולין הנ"ל והרא"ש דס"ל דקרא וקדשתו אסמכתא בעלמא, לא פליגי בזה דקרא וקדשתו היא מ"ע גמורה, אלא דס"ל דלא קאי אלא להבדילם לעבודה, אמנם ענין לכבדם וכו', הוא מדבריהם, כיון דהתורה הבדילם להיות משרתי הי"ת יש לנהוג בהן כבוד, דסברא היא והחיוב מדרבנן ואסמכוהו על קרא וקדשתו, ודבר דידעינן מסברא, הוא כעין דאורייתא, ואולי יש ליישב בזה מה שהקשו עליהם ממס' גיטין הנ"ל.

והנה בעיקר השלישי בסה"מ דגם בעלי מומים נכללים במ"ע זו לענין הקדמה וכבוד, וברמב"ם הנ"ל הלכות כלה"מ השמיט זה, ואולי י"ל בזה, כיון דבהלכה"מ הדגיש דעיקר המצוה היא להבדילם לעבודה, לא כמו שכתב בסה"מ, וכיון דבעלי מומין אינם בעיקר המצוה להבדילם לעבודה דבעלי מומין פסולין לעבודה, וכיון דאינם בעיקר המצוה אינם גם כן בחלק המצוה בענין הקדמה וכבוד, ועיין במ"א סי' (רפ"ב) כתב מסברא דכהן קטן אינו מצוה לקדשו דאינו ראוי לעבודה, ונראה מטעם הנ"ל כיון דהרמב"ם השמיט מטעם הנ"ל אמנם צ"ע דבסה"מ הביא המקור מספרי, והחינוך הביא הספרי דגם בעלי מומין נכללים במצוה זו, אף שכתב ג"כ כלשון הרמב"ם להבדילם לעבודה.

ואשר נראה לע"ד, דהנה הרמב"ם בהל' כלה"מ, השמיט שתי הלכות במצוה זו אשר בסה"מ, א' וקדשתו בע"כ, ב' שמצות וקדשתו גם על בעלי מומים, שמקורם הביא בסה"מ מהספרי. ונראה דמטעם אחד השמיט את שתיהן. דהנה המרדכי הנ"ל מפרש את הספרי וקדשתו בע"כ על נשיאת נשים פסולות, כדמוקמינן במס' יבמות (פח:) דגרסינן שם מתיב רבא מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ וכו' אלא לאו דניסת לאחד מעדי', ובמ"ח מצוה רס"ט וז"ל והנה ניחא שלא הביא הר"מ דין זה בע"כ שלענין נשיאת נשים פסולות מבואר ביבמות דל"צ קרא, והברייתא אוקמי' שם כר' מנחם בר"י, והרמב"ם פסק בהל' גירושין דתרי ותרי לא תצא דלא כר' מנחם בר"י, ולא ס"ל כתירוץ הראשון בגמרא שם דפסול כהונה שאני ממילא לא קי"ל כהברייתא הזאת עכ"ל. והנה נראה דבסה"מ פירש הספרי לענין כבוד לא לענין נשא נשים בעבירה, ואולי להכי הביא ב' הלכות הנ"ל דאין ביד כהן למחול וכן דגם בעלי מומין נכללין במצוה זו, אמנם בספרו להלכה ס"ל פירוש הברייתא וקדשתו כדמוקי ביבמות לענין נשים, והברייתא כר' מנחם בר"י שלא כהלכה, והלכה זו נמי של בעלי מומין נמי לענין נשים שגם בעלי מומין בקדושתן לענין כל דיני נשים האסורות לכהנים, (במס' הוריות (יב:) ר"ע אומר מחמת מומין מנין ת"ל והוא), אבל לא לענין כבוד ושפיר לא הביא ב' הלכות הנ"ל כיון דבספרו הגדול מוקי הספרי לענין נשא נשים כנ"ל. ולפיכך נקט לי' דהמצוה היא לקדש הכהן לעבודה כנ"ל שזה עיקר המצוה, לא ככתוב בסה"מ, ברם דברי החינוך קשה כנ"ל וצ"ע, כנ"ל כיון דעיקר המצוה להבדילם לעבודה, ובעלי מומין אינם בעיקר המצוה, ודוחק לומר משום דבעלי מומין איתנייהו באכילת קדשים, ואכילת קדשים נקרא עבודה. ולא דמי לקטנים כדברי המ"א הנ"ל דקטנים אינם מקיימים מצוה באכילתם, ואכילת קדשים מ"ע כדאיתא ברמב"ם מעשה הקרבנות פ"י הל' א', ותתישב בזה קושית המ"ח על המ"א הנ"ל, דהקשה על המ"א מדברי החינוך הנ"ל דגם בעלי מומין אינם ראוין לעבודה ומצוה לכבדם.