עין יוסף/כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הציווי שנצטווינו ליראה אותו הבית הנזכר מאד מאד, עד שנקבע לו בלבנו מקום היראה והרעדה - וזו היא מוראת מקדש. והוא אמרו יתעלה: "ומקדשי תיראו" (שמות יט, ל) והגדרת יראה זו כמו שהזכירו בספרא: "איזה הוא מורא? לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפנדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר. וכבר נתבאר בכמה מקומות בתלמוד, שאסור בהחלט לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד; וכל זה לפי שאמר יתעלה: "ומקדשי תיראו" וזו חובה לעולם, אפילו בזמן הזה שהוא חרב בעוונותינו שרבו. ולשון ספרא: "אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש מנין? תלמוד לומר: את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו - מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם". ושם אמרו עוד: "לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שפקד על המקדש".

הנה מה שמביא הספרא, לא יכנס להר הבית, ולא הביא מתניתין ברכות נ"ד, דתנן התם כלשון הספרא, מפני שבמתניתין לא מפורש רק שאסור, ויש לומר שזה מדברי סופרים, ולפיכך מביא הספרא, דמפרש הקרא ואת מקדשי תיראו, שזה מצות עשה מה"ת. ולכאורה נראה מדבריו שגם בהר הבית אסורים כל אלה מה"ת, וזה לא כדברי המאירי ביבמות (ו:) שכתב דמפתח העזרה מה"ת, ובהר הבית מדברי סופרים. והנה במתניתין דברכות, תנן עוד דבר אחד שאסור, לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים, ויש לעיין למה בספרא לא הביא זה. ובהלכות בה"ב פ"ז בריש הפרק התחיל הרמב"ם מ"ע ליראה מן המקדש, ומביא גם כן לשון הספרא, וההלכה דלא יקל אדם מביא שם בהלכה ה', ואולי כל ההלכה דלא יקל אדם הוא מדברי סופרים, ולפיכך לא מובא בספרא דהספרא לפרש מה שמחייב הקרא ומקדשי תיראו.

ובקרית ספר להמבי"ט ז"ל כתב וז"ל ובזמן הזה ג"כ חייב אדם במוראו דהא קדשה לעתיד לבא, וכתיב את שבתותי תשמורו וכו', ומה שאסור חוץ למקדש נראה דהוי מדרבנן, דאי מדאורייתא אפילו בזמן הזה עכ"ל. והנראה דמש"ה אמר דחוץ למקדש הוי מדרבנן משום דקשי' לי' דאמרו במס' ברכות ס"א על מתניתין דלא יקל אדם, דלא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ובזמן שהשכינה שורה, וברש"י שם בהמ"ק קיים, ע"כ דש"מ באין מקדש אין אסור ואי הוי מה"ת הי' אסור גם בשאין בהמ"ק קיים, ואם לכך נתכוין ש"מ דס"ל דבהר הבית ובזמן המקדש אסור מה"ת להקל את ראשו. וכן דעת המ"ח בס' (רנ"ד) דהלכה דלא יקל אדם אסור מדאורייתא בזמן המקדש.

והנה ראיתי במ"ח שם, דהביא דברי הרמב"ם הנ"ל בהלכה ה' לא יחל את ראשו כנגד שער מזרחי מפני שהוא מכוון כנגד בית קדשי קדשים. ושם בהל' ז' כתב דאף בחורבנו לא יקל ראשו נגד שער מזרחי, ולא הגביל מקום מהיכן אסור, ובהלכה ח' כתב הרמב"ם בזמן שבהמ"ק בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים, שהוא חוץ לירושלים ולפנים. והוא שיהי' רואה את המקדש, ולא יהי' גדר מפסיק. ולא כתב הרמב"ם כאן נגד שער מזרח, ולעיל דכתב שער מזרח לא כתב שום תנאי, דנראה דנגד שער מזרח אסור בכל ענין, ואף היום שהמקדש חרב אסור להקל נגד שער המזרח כמו שכתב בהל' ז', ובאמת תמוה לי מאד, הא במשנה דלא יקל נגד שער המזרח, אמרו בגמרא שם (ס"א) לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ואין גדר ובזמן שהשכינה שורה מבואר בהדיא דנגד שער המזרח צריכים לכל התנאים, וצריך שיהי' בהמ"ק קיים, ואיך כתב דאסור אף האידנא ולא הגביל מקום, ושלא כנגד שער המזרחי נראה דאין אסור אף מן הצופים ולפנים, כי האמוראים לפרושי המשנה קאתי וצע"ג עכ"ל. והנה הו"ל לבעל מ"ח ז"ל להקשות דהרמב"ם סותר מני' ובי', דבהלכה ח' לא אסר אף מן הצופים ולפנים בזמן הזה, דכתב מפורש בזמן שבהמ"ק בנוי אסור לו להקל ראשו מן הצופים ולפנים, דמשמע דבזמן הזה, אין אסור, אפילו לשער המזרחי, ובהלכה ז' כתב ולא יקל ראשו כנגד שער המזרחי ולא הגביל מקום דמשמע אפילו ברחוק מקום עוד יותר מן הצופים. ובכלל קשה דבהלכה ז' כתב דכל מה שאסור בזמן המקדש אסור גם בזמן הזה, ולמה בהלכה ח' כתב להיפך, דבהלכה ז' אסר בזמן הזה גם לחוץ הר הבית.

וראיתי ברש"ש במס' ברכות (ס"א) ד"ה ובזמן שהשכינה שורה, דרש"י מפרש שם בהמ"ק קיים. וביומא ספ"ק אמרינן דשכינה לא שרתה בבית שני, וכ"מ לקמן דר' יוסי בברייתא ראשונה אמר לישנא דשריית שכינה ור"י בברייתא הב' אמר לישנא דבהמ"ק קיים, והיינו דא"ב מקדש שני דלר' יוסי מותר ולר' יהודה אסור, ואל תתמה דלפי מש"כ לא יהי' דין דמשנתינו לר' אבא ברי' דר"ח ב"א אלא בבית ראשון, יעיין בתוי"ט פ"ג דפרה מ"ג ד"ה וזרקו עכ"ל. ולפי דברי הרש"ש ז"ל דברי ר' אבא ברי' דרחב"א ומתניתין חדא מילתא ולא נאמרה הלכה דלא יקל אדם ראשו אלא בבות ראשון, ולא מצינו בגמרא מי שפליג על דברי דר' אבא, וגם במתניתין ליכא פלוגתא, אם כן בזמן הזה ליתא בכלל הלכה דלא יקל, ותימה לפי דבריו על הרמב"ם דכתב בהל' ז' הנ"ל הלכה דלא יקל ראשי אע"פ שהמקדש חרב בעונותינו, והיכן המקור להרמב"ם, ואין לומר דהרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"ו שם הלכה כמ"ד דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא בקדושת המקדש וירושלים, שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בעלה, והוא פלוגתא דתנאים ואמוראים עיין שבועות (ט"ז) וזבחים (ק"ז), דהא ר' אבא בשם ר' יוחנן אמר הלכה זו, ור' יוחנן ס"ל בזבחים (קז:) דקדישה ראשונה קדשה לעתיד לבא, ולכן ס"ל המעלה בזמן הזה חייב. ואפ"ה אמר דלא אמרו אלא בזמן שהשכינה שורה, ואף לא אפילו בזמן בית שני לפי דברי הרש"ש הנ"ל. והרמב"ם לא רמז כלל כאן הבדל בין בית ראשון לבין בית שני.

והנראה דהנה בפיה"מ להרמב"ם ז"ל, משמע דהרמב"ם מפרש לא יקל אדם כנגד שער מזרח שער ניקנור דז"ל ושער המזרח ר"ל הפתח המזרחי מפתחי העזרה, והוא הנקרא שער ניקנור. וכן כתב בהל' ה' הנ"ל לא יקל שהיא שער נקנור, לא כרש"י ז"ל דמפרש ז"ל כנגד שער מזרחי חוץ נהר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית במזרח עכ"ל, והרמב"ם מפרש כנגד שער ניקנור, פירושו לאדם העומד בהר הבית לא יקל כנגד שער ניקנור שהוא שער העזרה, והמעיין ברמב"ם הנ"ל יראה דעד הלכה ח', קמיירי הכל בעזרה ובהר הבית כשיטתו דפירש בפירושו בפירוש המשניות דמתניתין, והגבול הוא הר הבית אשר בתוך החומה להר הבית, אשר לזה כתב בהל' ז' אע"פ שהמקדש היום חרב חייב אדם במוראו כמו שהי' נוהג בו בבנינו לא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעוולם. והלכה זו אין בה תנאי והוא שיהי' רואה, דלא תלה בראי' כלל אלא הגבול הוא בהר הבית כנגד שער מזרחי דאפילו בנחרב הבית אסור ממקום זה. שאין רואה כלל המקדש. ואולי מפרש דמתניתין נמי אמרה ההלכה לזמן הזה. ובהלכה ח' כתב הרמב"ם הלכה דלא יקל ראשו במורא וכבוד שמחייב את האדם ברואה המקדש (והוא כעין מורא רבו מובהק דמחוויב כמלא עיניו בקדושין ל"ג) אשר לזה כתב וז"ל בזמן שהמקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים שהוא חוץ לירושלים ולפנים והוא שיהי' רואה את המקדש ולא יהי' גדר מפסיק בינו ובין המקדש, עכ"ל דהחיוב הוא בזמן שרואה את המקדש, ולא שייך איסורא זה בזמן הזה כלל דתלוי האסור ברואה המקדש, ואפילו אם נימא דאסור זה גם כן נכלל במורא המקדש והוא מה"ת לא שייך בזמן הזה, דתלוי ברואה המקדש.

ובגמרא סוטה (ל"ה) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון משום דראו ויך, ר' אבהו ור' אלעזר חד אמר קוצרין ומשתחוין היו ופרש"י לא בטלו ממלאכתן, ובמהרש"א שם הביא מדרש ילקוט כיון שראו היו להם ליטול בגדיהם ולהניח על פניהם וליפול לפניו שעה, דהחיוב הוא ברואה הארון, וה"נ החיוב הוא ברואה המקדש. ואין חילוק בזה בין מזרח למעריב אלא בכל מקום שרואה המקדש, ואין סתירה בדברי הרמב"ם. ולפי פירוש הרמב"ם דמתניתין מיירי בהר הבית ע"כ צ"ל דר' אבא לא לפרש מתניתין קאתי, אלא מילתא באנפי נפשי' קאמר, ונראה דגירסת הרמב"ם כגירסת הרי"ף דגריס לא אסרו, ולא לא אמרו, דלא אסרו בראיה אלא בזמן המקדש בנוי, אבל שלא בזמן המקדש לא אסרו אלא בהר הבית כדתנן במתניתין, דמתניתין על זמנינו תנן ומש"ה הגביל מתניתין דוקא כנגד שער המזרח ודוקא בהר הבית.

ומה שהעיר הרש"ש ז"ל מהלשון שהשכינה שירה, דביומא ספ"ק אמרינן דשכינה לא שרתה בבית שני, ראיתי בציוני מהר"ן על הרמב"ם הלכות בית הבחירה דמביא בקיאות הרבה, שבבית שני לא שרתה שכינה, ובמקומות הרבה אמרו דהשראת שכינה היתה גם בבית שני, וכותב שם פשר הדבר מרבינו בחיי דאמר דזה שאמרו כי בבית שני לא שרתה שכינה אין הכוונה שלא שרתה שכינה כלל, אלא שלא שרתה בו תדיר כמו בבית ראשון, ומטעם זה כתב הרמב"ם פ"ו הל' ט"ז שקדושת המקדש מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, ואין לדקדק כלל מזה שאמרו בזמן שהשכינה שורה, ופירושו כפרש"י בזמן שהמקדש קיים.

הנה מלשון הרמב"ם בסה"מ וכן בספרו היד החזקה, נראה דחפצא של המצוה ליראה מן המקדש, לירא מהשכינה דז"ל כאן, ושם נאמר לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי ששכן שכינתו במקום הזה, וכן לשונו ברמב"ם פ"ז מצות עשה ליראה מן המקדש שנא' ומקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו, ע"כ דמביא זה תיכף במצות עשה להורה דזה גוף חפצא של המצוה, דבלי כוונה זו לא מקיים המצות עשה, ואינו דומה למצות עשה של איש אמו ואביו תיראו, דהתם המצות עשה היא לירא מהם ממש, דז"ל הסה"מ במצוה רי"א היא שצונו לירא מאב ואם, והוא שיתנהג עמהם כמנהג מי שהוא ירא ממנו שיענישהו כמו המלך ע"כ, דגוף המצוה היא שידמה בנפשו כן. אמנם במורא המקדש אינו כן אלא שידמה בנפשו ששם שמים הוא על הבית ולכן נתוסף כאן יראה בהמקום הזה, ומש"ה היראה היא תמיד אפילו בחורבן הבית, כיון שהיראה אינה מהבית אלא ממי שצוה על יראתו. והנה בתוס' מס' יבמות (ו:) ד"ה יכול יתיירא אדם מבית המקדש, כתבו וז"ל גבי אביו לא הוצרך לומר כן דפשיטא שלא ישתחוה לו לשם אלהות, אבל גבי מקדש איצטריך משום דהוה דבר שבקדושה, א"נ גבי אביו שייך מורא שלא יכעיסנו אבל במקדש אין יכול למצוא אלא בדוחק, עכ"ל. דנראה מכוונת התוס' שבא במקדש אזהרת עשה זו, או מטעם שלא ישתחוה לשם אלהות, או מטעם לבאר המורא בפועל אבל בגוף המצוה אין הבדל. אמנם מדברי הרמב"ם הנ"ל נראה חילוק גדול בין מצות מורא המקדש לבין מצות מורא אב ואם כנ"ל. וכן נראה מפרש"י ז"ל דמפרש לא משבת אתה מתיירא, דלא כתוב בו מורא ע"כ כן צ"ל במורא מקדש דאין שום מצוה במורא מהמקדש כשם שאין מורא בשבת.