עין יוסף/א
היא הציווי שנצטווינו להאמין באלהות, והוא: שנאמין שיש (שם) עילה וסיבה, שהיא הפועל לכל הנמצאים. וזהו אמרו יתעלה: "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב ודברים ה, ו). ובסוף גמרא מכות אמרו: "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני. מאי קרא? תורה ציווה לנו משה" (דברים לג, ד) כלומר: מנין ת'ו'ר'ה'. והקשו על זה ואמרו: "תורה בגימטריא הכי הוי? שש מאות וחד סרי הוי!". ובאה התשובה: "אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום". הנה נתבאר לך, שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי להאמין, כמו שביארנו.
הנה הבה"ג לא מנה אותה מצוה מכלל תרי"ג עיין ברמב"ן שם. ובעל התשב"ץ בספרו זהר הרקיע הביא סיעתא להבה"ג, ממה שאמרו במס' הוריות (ח.) דבי ר"י תנא מן היום אשר צוה ד' וכו' איזה מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז, דש"מ דדבור אנכי שהוא קודם לא יהי' לך אינו מצוה.
ולכאורה יש ליישב, דהא כל הפרשה וכי תשגו ולא תעשו לענין קרבן בשגגה היא דכתיב בשגגת ע"ז, כמבואר בסוגיא דהוריות שם, ולפ"ז י"ל איזה מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז, במצות ע"ז המחייבת קרבן בשגגה, וזה דוקא על ל"ת דע"ז, דהיינו העובר על דבור לא יהי' לך, דעל מצות אנכי אין חיוב קרבן בשגגה.
אלא דיש להקשות דגם העובר בשגגה על ל"ת דלא יהי' לך אינו מחוייב קרבן, לפי מה דמבואר ברמב"ם הל' יסודי התורה דאזהרת לא יהי' לך היא אזהרה על המעלה על דעתו, לא על העובד ע"ז בפועל, ויותר מבואר בספר המצות בשורש התשיעי, וז"ל שם: דע שכל צוויי התורה ואזהרותי' הנה הם בארבעה דברים, בדעות ובפעולות ובמדות ובדבור, וזה שהוא צונו להאמין יחוד ד' וכו' או שהזהירנו מהאמין דעת אחת מהדעות כמו מה שהזהירנו מהאדנות לזולתו, וכן צונו בפעולה מן הפעולות וכו' והזהירנו מפעולה מן הפעולות כמו מה שהזהירנו מהקריב לזולתו יתברך ומהשתחוות לנעבד זולתו עכ"ל. וכן נראה ממה שהעלה הרמב"ם לאו זה דלא יהי' לך, בהל' יסודי התורה, לא בהלכות ע"ז, משום האי טעמא, דמצות אנכי ומצות ל"ת דלא יהי' לך תרווייהו בדעה, לא בפעולה, ובהל' ע"ז כתב אסור ע"ז בפועל, (ועיין בס' מעין החכמה שנתקשה בזה). ולפ"ז קשה דגם העובר בשגגה על ל"ת דלא יהי' לך אינו מחוייב קרבן, ודינו רק מסור לשמים.
איברא דלפי זה יש להקשות מסוגיא דהוריות שם גם ממאמר הראשון דגרסינן שם דכ"ע כי כתיבי הני קראי בע"ז הוא דכתיבי מאי משמע וכו' דבי רבי תניא אמר קרא אשר דבר וכו' איזה מצוה שהיא בדבורו של הקב"ה וצוה ע"י משה הוי אומר זו ע"ז, דתניא ר"י אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום, ותקשה כנ"ל, דהא על ל"ת דלא יהי' לך אינו מחוייב קרבן בשגגה, (ועיין באחרונים בספר המצות דרק דבור דלא יהי' לך שמעו מפי הגבורה) ולפי שיטת הרמב"ן בל"ת דלא יהי' לך ניחא עי"ש במצות ל"ת.
אמנם ראיתי בס' החינוך מצוה (כ"ו) דכל מי שעובד ע"ז עובר גם בלאו דלא יהי' לך, ועיין במנחת חינוך שם דכתב דגם הרמב"ם מודה בזה, דהכי מסתברא כיון דעובד ע"ז הרי מודה ומאמין בה ולפי דברי המנ"ח שם. אם עובד ע"ז ומאמין בה מחוייב קרבן בשגגה מלאו דלא יהי' לך. ולפ"ז י"ל היכי דעובד ע"ז בפועל מחוייב קרבן בשגגה גם מטעם ל"ת דלא יהי' לך.
איברא דיש לדון גם לפי זה. דהא לפי המבואר בדעת הרמב"ם דל"ת דלא יהי' לך נאמרה על האמונה בע"ז בדעה, ובעובד ע"ז בפועל עובר על ל"ת דלא תעבדם, שזה בדעה וזה על הפעולה, ואם עובד ע"ז בפועל אינו עובר על ל"ת דלא יהי' לך משום דעובד ע"ז, אלא אם מאמין בה ג"כ, הרי הוא כאילו עובר על ב' עבירות נפרדות, על ל"ת דלא יהי' לך על אמונה בלב, שזה עובר גם בלי עבודה, ועל ל"ת דלא תעבדם עובר משום עבודה בפועל, דזה עובר גם אם לא מאמין בה, וחיוב קרבן חטאת בשגגה, הוא דוקא על זה שעובר על ל"ת בפועל, והכי מסתברא דאלת"ה יתחייב בשתי חטאות אם עובד ע"ז. ולפי זה תשאר הקושיה דהא על ל"ת דלא יהי' לך אינו מחוייב קרבן בשגגה.
והנראה בזה דאין ה"נ דעל ל"ת דלא יהי' לך אין חיוב קרבן בשגגה גם אם נימא דהעובד ע"ז עובר ג"כ על ל"ת דלא יהי' לך. אלא דכונת הגמ' בהוריות היא רק להוכיח דהקרא דלא תשגו נאמר על ע"ז, דאיזה מצוה שהיא בדבורו של הקב"ה וצוה ע"י משה הוי אומר זו ע"ז דאנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום.
ולפ"ז קושית התשב"ץ במקומה עומדת, דמסוגיא הנ"ל בהוריות מבואר דמצוה הראשונה היא מצות ל"ת דלא יהי' לך.