עין איה על שבת יד ח

<< · עין איה על שבת · יד · ח · >>

(שבת קח.): "שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי, מנין שאין כותבין תפילין על גבי עור בהמה טמאה, דכתיב "למען תהיה תורת ד' בפיך", מן המותר בפיך. אלא מעתה על גבי [עור] נבילות וטריפות אל יכתבו, אמר ליה אמשול לך משל, למה הוא דומה, לב' בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו אספקליטור, איזה מהם משובח, הוי אומר זה שהרגו מלך. אלא מעתה יאכלו. אמר ליה התורה אמרה לא תאכלו כל נבילה ואתה אמרת יאכלו. אמר ליה קאלוס".

ח. ההכרה העמוקה, הקדושה והחודרת בקדושתה של תורה, הקשורה עם הברית אשר כרת ד' עם ישראל, שהיא אצורה בתורה שבעל פה, המגלה את חביון העז הנצחי אשר בתורה שבכתב, היא סופגת אל תוכה המון סגולות עליונות שהן נלקחות משרשי הקודש של טעמי המצוות בפנימיותן. אבל ההבנה הגסה והשטחית של הביתוסיות, שעקרה את הנפתים אליה מכרם ד' בית ישראל הגוי כולו, היא מציירת לה בכל דבר ענין של חק התורה רק משמעות גלויה מצומצמת בגבול החלש של שכל האנושי. ובמקום שיש לחשוב בדבר האיסור של כתיבת תפילין על עור בהמה טמאה בדבר הסגולות העומדות ברזי עולם, הגלויות רק לשליט בעולמו ברוך הוא, חשב הביתוסי, אחרי שהוגד לו הפסוק של "למען תהיה תורת ד' בפיך" מן המותר בפיך, שבאותו האופן שהוא וסייעתו מתיחשים לאיסורי מאכלות בכלל, רק מטעמים גלויים כמו עניני היגינא או נקיות וטעם טוב חומרי וכיוצא בהן, שכל אלה לא יספיקו להמשיך את האיסור גם על כתיבת התפילין על עור של בהמה טמאה, מכל מקום מפני הקשר הרפה שלהם עכ"פ באותיות השטחיות של תורה שבכתב כפי הבנתם הקלושה בה, חשב שמסתמא האיסור הזה הוא בא בתור הרחקה מאכילתם, לחזק את האיסור בלב, על ידי שגם דברים שבקדושה חביבים לא יכתבו גם על עורן של הבהמות הטמאות, ואם הדבר כן, הרי גם הנבילות והטריפות אסורות הן באכילה. על כן שאל לפי דרכו, אלא מעתה על גבי עור נבילות וטריפות אל יכתבו. אמר ליה אמשול לך משל, למה הוא דומה, לב' בני אדם שנתחייכו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו אספקליטור, איזה מהם משובח, הוי אומר זה שהרגו מלך. הראה לו שדברים שאין להם תפיסה מעשית, מכל מקום הם תופסים מקום גם בחיים הטבעיים של האדם, מפני איזה ענין רוחני מופשט, שהוא אות על מציאות הסגולה בתכונת הנפש האנושית. החשיבות של אותו ההרוג על ידי המלך היא סגולית, גם אחרי הירידה של חובת ההריגה, וכמו כן הטומאה הקשורה עם המין הטמא היא סגולית, שהיא מעכבת את אור הקודש שלא יוכל להתפשט על דברי הקודש, התפילין שנכתבים על עורו. אלא מעתה (לא) יאכלו. כשבא לשמוע רעיון כל כך זר לו ונפלא ממנו, לא היה יכול לצייר שיש בתוכני הסגולות לא רק ענין כללי כי אם המון פרטים מחולקים למערכותיהם, ושיש בזה מה שאין בזה, ושדוקא הסגולה שבטומאת המין היא מעכבת את התגלות הקדושה של האותיות, התיבות ועניני הקודש שלא יתקשרו עם הנושא החומרי שלהם בהיותם כתובים על עור המין הטמא. מה שאין כן ביחש לאיסור האכילה של הנבילות והטריפות של המין הטהור בעצם, שאיסור זה אין לו יחש כי אם בקשר עם אכילתם לבד, ואין בהם שום דבר סגולי המעכב את הארת הקודש כשיכתבו דברי הקודש על עורם. ועל כן (אמר לו התורה) אמר לו אחרי ששאל אלא מעתה יאכלו, התורה אמרה לא תאכלו כל נבילה ואתה אמרת יאכלו. ובעל כרחך תודה שהמון צבעים שונים ישנם בהסגולות המקושרות לכל טעמי תורה, גם לפי אותן הניצוצות הזעירים שיכולים הם להגלות גם ללב האדם עם כל הגבלתו המצומצמת. ובשמעו את הצד היפה שישנו בההסברה המגוונת הזאת, לא יכול עוד לעמוד בזרותו הגמורה, וגם על פי הרוח היוני הזר שקלטה נפשו בהיותה מתנכרה לעמו, אמר לו מכל מקום שהפעם הרגיש שכן יש הרמוניה יפה בהסברת הקודש ששמע מיסוד התורה המסורה, ואמר לו קאלוס.