עין איה על שבת יג ז

(שבת קה ב): תניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. כדי שיבכה, ערבונא שקלי מיניה, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה.

החינוך שהוא יסוד המשכת החיים בטהרתם וקדושתם, שעל ידו, כשהוא מסודר כראוי על בסיס קדושת התורה והמצוה, המוסר והצדק הטהור, הוא הוא העמוד של חיי הדורות. ועצם החינוך לא יוכל להתקיים בצורתו הבסיסית לפעול על האדם עוד בראשית ילדותו לישר את ארחות חייו ותכונותיו כאשר יאתה למגמת החיים האמיתיים האידיאליים ברוח קדושה, כי אם כשהשפעתו יוצאת היא מקרב לב טהור, שחיי הכשרות הם עיקר מגמתו ושאיפת נפשו. כל מי שחיי הכשרות הטהורים הם מוכרים ברוחו לדבר היותר יקר ונשגב במהות החיים, זה האיש בודאי כשנפגש במאורע של פרץ בחיי הכשרות על ידי סילוקו של אדם כשר, הוא מתרגש במעמקי נפשו והוא בוכה ומתאבל על אדם כשר, והפעולה הזאת בעצמה היא מעמקת עוד יותר בקרבו את הכרת הכבוד של חיים כשרים, והתכונה הכשרותית שבקרבו הרי היא מתאמצת ומתגברת בלבבו. על ידי פגם של קרירות ביחש להוקרת הכשרות הוא משפיע לרעה על הכשרון של החינוך, עד שהבנים המתגדלים על ידי הורים כאלה ראויים להיות מושחתים בדרכי חייהם, וזה גורם שהם מתים בקטנותם, לפני באם לכלל גדלות ורוע מפעלים, כבן סורר ומורה שאמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. ועל כן באמת המטרה ההשגחית שבמדת הדין האיומה של מיתת בניו ובנותיו הקטנים של האדם היא כדי שישים אל לבבו להיטיב את מצב נפשו ביחש להקשר המקודש עם בקשת החיים הכשרים בתור יסוד כל מטרת חייו, והיינו כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר, כלומר שיבא למצב נפשי מתוקן כזה עד שיקרת הכשרות שבחיים וכבודה תהיה בו מושרשת בכל מעמקי לב וממילא בהזדמנות של פגישה עם העדרו של אדם כשר ודאי יבכה ויתאבל עליו במרירות נפש. אמנם אין מדת הדין פוגעת באדם על מעשה של[א] נעשה, ועל כן למרות מה שהמטרה ההשגחית היא כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר, העונש איננו עלול לבא עליו במדתו הנוראה של מיתת בניו ובנותיו כשהם קטנים, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר. וכשיקח מוסר להוקיר את הכשרות שבחיים, ולכבדה בכל הדרוש בהתעמקות כל תוכני רוחו, אז יתקן את הפגם ושב ורפא לו. שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלים לו על כל עונותיו, שכולם הנם תוצאות(יו) מחסרון ההוקרה של קדושת חיי הכשרות ומיעוט כבודה, המובלטת בהכבוד האישי של האיש שהכשרות בחיים היתה מעטרתו, עד כדי התיאור של השם אדם כשר. והמחילה הבאה מצד התיקון של הפגם הנפשי, שגרם הירוס היחש ההוגן של כבוד החיים הכשרים והערכתם העמוקה, היא משיבה את שבותו, מפני הכבוד שעשה לו, שהכבוד הוא מעיד על ההוקרה והוא בעצמו מעמיק עוד ביותר את ההוקרה של חיי הכשרות בלבבו, וממילא יזכה להיות מגדל בניו ובנותיו לאורך ימים טובים, ויהיו למטעי קודש בישראל.