עין איה על שבת יב לה

(שבת קד.): "ב"ש, בי לא חשק, שמי יחול עליו".

ההשראה של הרוחניות העליונה משולה היא בשני אופני ציורים הפנימי והמקיף. כשאומרים ביחש להשלילה והגרעון אותי תעב, מורה הלשון התרחקות פנימית הבאה מתוך התכערות נפשית פנימית, והקלקול הזה מביא לעומתו קלקול של יחש פנימי שאין הקדושה מתחברת בתוכיות נפשו, שמתבטאת בלשון התמיהה של אתאוה לו. אבל לעומת הקשר הפנימי יש קשר מקיף, שעומד מבחוץ, ובאופן הטוב מקרין הוא קרני זוהר ממרחק, עד שהוא מקיף את כל שיעור קומתו הרוחנית של האדם. זאת היא הדבקות שבשם חשק שדומה להביטוי חשוקים, וחשוקיהם כסף 1 , החשוק המקיף את העמוד. תוכן זה מתגלה ע"י מפעלי חיים ומעשים נבלטים, שעל ידם בא החבור של אור הקודש עם נפש האדם, ובזמן שלא ירצה האדם להכנס בתוך החשק הזה, ולהתחשב עם האושר של החיים הבא ע"י הקדושה, שמתחברת עם האדם בהקיפה אותו ע"י מפעליו וגילויי חייו, ממילא השם המקודש, שהוא ג"כ ביסודו תוכן של הקף, כי בפנים החיים הגנוזים, שם אין שום צורך לשם השם, בא בעיקרו בצד היחש אל העולם שמבחוץ. על כן, כאשר בי לא חשק , לא יכול אז להיות ששמי יחול עליו . ואם גם תהיה תכונתו המצפונית הגונה, ולא תהיה בנפשו פגימת התיעוב כלפי המחשבה המקודשת, אבל אם בפועל לא ישתדל להתחבר בהקפה המקודש, ע"י הגילויים שבפועל, ויפגם ע"י זה בצורת החשק שבערכי הקודש, ממילא לא יוכל השם הבא ממרחק להיות חל עליו, לאשרו בהקפתו העליונה. לה. .1 שמות כז י.

<< · עין איה על שבת · יב · לה · >>