עין איה על שבת יב טו

<< · עין איה על שבת · יב · טו · >>

(שבת קד.): "ומ"ט פשיט כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל, דלימצי ליה נפשיה".

רעיון הצדקה בישראל ברום האצילות שלו, העומד למעלה מיסורי החיים ופגעיהם, למעלה מההכרחים למלא את המחסורים הדוחקים כל כך את האדם בחייו החומריים, אלא אותה התכונה המושרשת במעוז הקודש, אותה המטרה המוסרית הקדושה שבשבילה יצר הקב"ה את העולם החברותי בזאת הצורה, שהיא לא תוכל לעמוד מבלעדי מדת הצדקה, היא מתפשטת לא רק על הנותנים, על משפיעי הצדקה, כי אם גם על המקבלים. והדל שבישראל, המוכרח לפי מצבו לקבל צדקה, יכול לבא לידי ההתרוממות הזאת עד כדי לבטל את כל הסבות החומריות שהן דוחקות אותו לקבל צדקה, ולהתעלות בחוג של שמחת היצירה שיש בתיקון העולם וזיכוכי הנפשות שבאים על ידי מפעלות הצדקה. והעליה הזאת מצד המקבלים, המעשירה אותם עושר רוחני עליון מאד, תוכל להשכיח מהם את כל ענותם, עד אשר הם לא יתעוררו כלל לדרוש את הצדקה מטעם כל מועקה גשמית. שכל זמן שהמקבל עומד על מדריגה זו איננו צריך כלל זירוז שימציא את נפשו לפני אלה שהם חפצים להיטיב עמו ולהצילו מרעתו. אבל במעמד ההתרוממות, שאז המקבל הוא עלול לשכח את כל מחסוריו, והוא אחוז במעמד של קבלת הצדקה רק בשביל התוכן הקדוש והנאצל שיש בה, אז הוא עלול להיות שוכח גם כן את הפעולה של המצאת נפשיה לפני אלה הנדיבים החפצים לזכות בו, ולהתרומם על ידו לאותה המדריגה שהצדקה מרוממת את עושיה. ולשם כך באו רשמי המחשבה בתמונת הדלי"ת וסמכותה להגימ"ל, דלימצי ליה נפשיה , למען הוציא מן הכח אל הפועל את הצד המרומם של הצדקה, המאשר את נפשות בני אדם באשרה של הנדיבות ושל האהבה, שבה משתתפים שוה שני הצדדים, הדל וגומל החסדים ביחד. ורגש הצער הולך הוא וסר מכל התכונה הזאת של הצדקה, אע"פ שהעוני והמחסור נלוים עמה, כי ברכת ד' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה 1 . טו. .1 משלי י כב.

<< · עין איה על שבת · יב · טו · >>