עין איה על שבת ט קלה

<< · עין איה על שבת · ט · קלה · >>

(שבת פט:): "ול תרמאש םהרבא לצא "עדת עחדי" ונילע םימחר שקב אלו, ושע תא ךרבש קחצי לצא "והיה כאשר תריד" ולא בקש רחמים עלינו, אצל יעקב שאמרת לו "אנכי ארד עמך מצרימה" ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך עכשיו יאמר ד'".

שלש מדות ישנן המגבילות את הערך המתרחב של ישראל והמעכבות אותו מהתגדלותו, ומבאו עד רום מעלתו העליונה. המדה האחת היא המדה המשעבדת וממררת את החיים, שיסוד תקפה היה מבולט בגלות מצרים, שבאה למרר את חיי ישראל ולשעבדם שיעבוד של עבדות. מדה זו איננה מנגדת את המציאות הישראלית בעצם, אבל היא מנגדת את נועם החיים ואת חופש הקודש שלה. המדה השניה, היא )היא( מדת ההתנגדות המוחלטה, החפצה לכלות את ביצתם של שונאיהם, ושכל המציאות הישראלית היא לה דבר דוקר ומדאיב. זה נתבלט במדתו של עשו ושטימתו המוחלטת ליעקב, המתבטאת בהחפץ המתמיד של "ואהרגה את יעקב אחי" 1 . מדה השלישית, היא המדה האומרת לפזר את ישראל. זהו חזון פנימי טמון ברגשות כללות הגויים העומדים כצר לאחדות האומה וחטיביותה. יש בנטיה זו הכרה בערך הנחיצות של המציאות הישראלית, אבל יש בה נגוד עצום לרכוזה ואחדותה. אצל בעלי מדה זו, האידיאל המנגד לישראל הוא לבא לארץ יהודה לזרותה, וזהו התוכן המוטבע בההתנגדות הצפונה בערכי הגליות היותר אחרונים. והנה מובן הדבר, שמפני שספוג איזה חסרון ואיזו הגבלה תכונתית בטבעה של האומה, מה שמעכב את היציאה אל הפועל של הערך השלם שלה, עד שתתגבר על המכשולים של שלש המדות הללו, מכשול העבדות ומכשול ההתנגדות העצמית ומכשול הפזור, הוכרחו אבות העולם להיות נוטים במערכי נפשם ושאיפתם. להקים בעולם אותה האומה המרכזית הנושאת את דגל קודש ד' בכל מלא העולם, גם בהסכמה אל אלה הניגודים שיצאו אל הפועל בזמן הדרוש, כדי שישמשו מעבר אל הזמן המאושר שיבא בעת הנצחון של אור הקודש החבוי בכנסת ישראל, נגד כל אלה שלשת המכשולים היסודיים. אבל זאת ההגבלה המכריחה להתפייס עם התנגדות עצמית להשלמתה של האומה אפילו לזמן, זה מוכר לנו בתור חסרון שבחק כל נברא, מה שמרומם ונשא מכל זה הוא מקור החיים המתעלה מכל הגבלה. וישראל שעלה במחשבה 2 , ברום החביון של יוצר כל ברוך הוא, הוא נתון במרום החופש, ובמצב החיוב הישותי, ומרוכז בחסינות האחדות באין שום הפרעה והפסקה כלל. לזאת אומרת כנסת ישראל, אצל מי נלך, ואיך נמצא את כל האורה המעורגת מאתנו, שהיא בתכלית השלמות, בלא שום תנאי של לחץ והגבלה, אצל אבותינו, שהם בכל קדושתם ג"כ נבראים בהכרח ההגבלה של נברא. נלך אצל אברהם שאמרת לו "ידע תדע", וגלית לו את גלות מצרים ושיעבודה, ולא מצא שום אפשר]ות[ לרומם את החפץ של הארת החסד. עד בכדי שלא לסבול את המועק)ב(ה הע]ב[דותית. אצל יצחק שברך את עשו "והיה כאשר תריד" , ולא מצא אפשרות להעמיד את תוכן האומה בלא מציאות מקום לכח המתנגד התנגדות כ"כ עזיזה ומקורית נגדה כעשו. אצל יעקב שאמרת )לה( ]לו[ "אנכי ארד עמך מצרימה" , בחזון, שכל הגליות היותר אחרונות בכל אימת הפזור שלהן כבר היו קבועות בו, ולא מצא לו אפשרות לנסות את המועקה הזאת מפני הלחץ ההכרחי שכל נברא נלחץ הוא בהוייתו והארת חסדו. ועל כן הננו חשים, שאנו צריכים לבא רק אל המקור העליון של היכולת המוחלטה והחסד הבלתי מותנה, מקור רחמי המחשבה האלהית העליונה, מעין היכולת האין סופית והחסד הבלתי מוגבל. אצל מי נלך עכשיו, יאמר ד' , ע"י כח האבות וצינוריות המשכת טבע קדושתם, הננו באים רק אל הבטחון העליון של צור עולמים, אשר אמר עולם חסד יבנה 3 וישראל ראה ראשית לו 4 , מראש מקדמי עד. קלה. .1 בראשית, כז מא. .2 בראשית רבה א, ד. .3 תהילים פט, ג. .4 עפ"י דברים לג, כא.

<< · עין איה על שבת · ט · קלה · >>