עין איה על שבת ט קטז

קטז. א"ל הקב"ה למשה, משה בדאי אתה. אותה הסגולה העליונה, שדוקא בנשמה יחידית מרכזית אור כל ההויה כולה מוכרח להאיר, אותה התכונה הטמירה של ההתיחדות העצמית של זה היחיד הספוג אור של כל, אי אפשר כלל שתהיה גלויה לאותו היחיד. כי יקרת הערך של חטיבה קדושה זו, למעלה מכל הכרה בכלל היא עומדת, והידיעה של היחיד המרומם מגעת רק לידי הכרת האפסיות הפרטית שלו, שהוא רז הענוה העליונה. אבל כלפי האמת העליונה הידועה למקור האמת, מתגלה הוד הנקודה הפנימית, אוצר הטוב שהוא מסוכם בנשמה העליונה הזאת ביחודה, ולה יש קשר עם הנתינה של התורה שניתנה באמת על ידו ולו. ולעומת האמת המאירה הזאת המתעלה מעל לההכרה של האפסיות אל (ההכרה) [הכרת] המציאות האישית, מתבדה היא המעלמת את הנושא המפורט מפני גודל הזוהר של הכלליות האלהית המתגלה בחזיון איתן דנא, ובא ע"ז דבר ד' העליון לאמר למשה, משה בדאי אתה, כי הלא אתה הוא המצוי ברז המחשבה, בראשית היצירה, "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון".