עין איה על שבת ט פט

פט. "אשכל הכופר דודי לי בכרמי עין גדי", מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי. מאי משמע דהאי כרמי לישנא דמיכנש הוא, אמר מ"ז בריה דר"נ כדתנן כסא של כבוש [כובס] שכורמים עליו את הכלים. בעומק הנשמה הישראלית לא היה הדבר אפשר שימצא מקום לאותו העיוות של חטא העגל. הנטיה לע"ז, בשרשה, בישראל, אינה מסבה של ירידה וזוהמת נפש כמו שהיא באה אצל יתר גויי הארץ המתהללים באלילים. אמנם מפני התפיסה הנפשית לאחוז בכל המציאות כולה, מפני שהיסוד הפנימי הוא עורג אל מקור ההויה, אל שורש הכל, שאין שום דבר מבלעדיו, נכלל גם התוכן הרע שבעולם, ושרשו ג"כ בכלל התשוקה הנפשית שלפעמים (פורץ הוא לו) [פורצת היא לה] את (נתיבו) [נתיבה] בדרך מעוותה, ומתהוה יצרא דע"ז על (ידו) [ידה]. אמנם שעצם הדבר בעת התגלותו בצורתו המסואבת הוא רע גמור ונפילה איומה, מ"מ א"א כלל שלא תצטרף התכונה הפנימית הטובה שיש בהשאיפה אל הכל, שגרמה אותה הירידה, אל אוצר הטוב הכללי, והצירופים והבירורים הרבים של כל הסיגים המאחזים בנקודה ירודה זו, יוציאו כלי למעשהו, שמשפט התשובה המטהרת כל חטא, יבא ממנה בתכלית השיגוב. העגל במה שהיה בצביון של עגל ולא בצביון של שור גמור הורה על התשוקה אל הענף הרשעתי - בתור ענף אחד מן הכל - בראשית גידולו, קודם שנתנוול כ"כ ברשעה של התפרדות משרשו. הדקות שבעגל, המסומנת בצביון הגדי, שהוא תמיד עומד בדקותו, מורה את הנטיה המעוותת בצורתה שהיתה בישראל בתור תוכן המצטרף אל הכלליות, אלא מפני שבאמת צריך האדם - עם כל תשוקתו אל הכל, - להסיר עיניו מן הרע, ואז יבואר שהרע באמת איננו דבר של מציאות ושהוא העדר גמור ומוחלט, והצד המציאותי שמצטייר ע"י הסמון, זהו מצוי בצורה יותר מעולה בתוכן הטוב והקודש, ע"כ אין מקום כלל גם לתשוקת הנשמה אל הכל ושרשו שתהיה מתרת את עצמה לפנות אל היסוד הרע, גם בתור דבר שאיננו גמור ונשלם. וסגולת ישראל, להכיר את היסוד הנשמתי שלהם, ולסור מן הרע לגמרי. ומי שהכל שלו, יכפר לי על עון גדי שכרמתי לי, ועון גדי זה לא מצד עצמו בא לי, אלא מתוך תשוקת הכינוס של הכלליות, משום דכרמי לישנא דמיכנס הוא כדתנן כסא של כובס שכורמין עליו את הכלים.