עין איה על שבת ט עח

עח. ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבא אצבעתא דידיה תותי כרעיה וקא מייץ בהו [וקא מבען אצבעתיה דמא], א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא איבעי לכו למשמע, אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. א"ל אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן "תומת ישרים תנחם", הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו "וסלף בוגדים ישדם". כשרואים הקשבה רוחנית עליונה ההולכת ומתגברת על כל ההרגשות הגופניות עד שהיא מבטלתן ומשתקתן, אפשר לחשוב את התגלות כח זה בשני אופנים: או שהוא דבר זר הבא ומתפרץ נגד החק הטבעי של חיי האדם, שראוי לו לאדם להיות לכתחילה נזהר ממנו שלא יעבור את גבולו, כדי שלא יהרס את מוסדי החיים הגופניים שלו, או - באופן אחר - שהוא התגלות כח עליון, משלים, שכל הכחות הגופניים והנפשיים, כולם מתעלים על ידו, ומתוך כך הם בטלים אליו. ומתוך שהענין הוא באמת בא מיסוד של עליה כללית שהאמתיות הטבעית של החיים צריכה להביא אליו, החיים הם בטוחים מכל הירוס, ואדרבא, הרי הם מוכרחים להיות, בכללותם, מוסיפים איתניות ע"י עלייתם למקורם היסודי, בשאבם שפעת חיים ממעינם המקורי. והנה ישרי לב, הם מרגישים את ההשלמה הטבעית הכללית - שישנה בהעליה הרוחנית המופיעה ע"י קדושת התורה, - בצורתה היותר עליונה, והם בטוחים מכל מכשול, גם בעת ההתגברות הרוחני(ו)ת עד כדי הדממה של הכחות החמריים, אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן "תומת ישרים תנחם", שזאת היא עלייתם הטבעית המקורית, המאמצת את יסוד חייהם, באיתן טבעיותו העליונה. אמנם הנך אינשי דסגן בעלילותא, הם נשדדו מזאת הסגולה הטהורה, שהיתה ראויה להופיע בנשמתם ג"כ, אלא ש"סלף בוגדים ישדם", באבדם את הטוהר המוחש לישרים המתהלכים בתומם.