עין איה על שבת ט ה

<< · עין איה על שבת · ט · ה · >>

(שבת פג:): "ר"י א"ר, לעולם אל ימנע אדם עצמו מביהמ"ד ואפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נישנית משנה זו בביהמ"ד ולא נתגלה טעמה, עד שבא רחב"ע ופירשה".

ישנן הארות שכליות נמשכות והולכות, מתגלות לכל הקרוב אליהן, לעסוק בעניניהן בכל עת תמיד. וישנם ברקים כאלה שאינם מתראים כ"א לעתים מזומנות, אבל הברקים הללו הנה הנם תולדות השקידה התדירית, שאין דרך הרוח ניכר בהם, איך יוצר הוא את הברק השכלי אשר יופיע בפעם אחת באופן פתאומי, בשעה אחת ידועה. ובשביל המטרה הזאת, לא ימנע אדם א"ע מביהמ"ד אפילו שעה אחת , לא יחשוב שהחסר לו בכמות של השפעת ביהמ"ד ישלים אח"כ. יש לפעמים שעה מברקת, שהאור הרוחני מתגלה בה, והאושר המעולה הזה לא ימָצא בשעה אחרת. והראיה, משנה זו, שהלכתה נשנית שנים רבות אבל לא הוברק טעמה, ובודאי יש יחש להברקת הטעם הזה לכל השנים שנשנית המשנה. והתוכן הרוחני, שמתבאר מענין ההופעות האלהיות בעצם טהרתן, והשמרן מכל מגע אנושי גם בראשית התחלותיהן, שאז הן מקבלות טומאה, עצם ההסתכלות המבדילה בין הנושאים הללו, הקודש והחול, שבאוצר חיי הרוח, צריכה היא להברקה עליונה, תולדתה של שעת רצון מיוחדת, שלהצלחתה יזכה מי שלא ימנע א"ע מביהמ"ד אפילו שעה אחת. "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'".

<< · עין איה על שבת · ט · ה · >>