עין איה על שבת ח ל

לבושא, לא בושה. התכונה הרוחנית של האדם, הגוברת בו מצד עצמיות צורתו וצלם אלקים שבו נוצר, היא הגוברת בפנימיות נפשו, והיא הרודה באמת בתוכן הפנימי של סדרי חייו, עד אשר בכללות האדם, הצרכים שיש בהם מקום לתכונה גשמית ורוחנית יחד, תתפוס המקום היותר גדול התכונה הרוחנית האצילית שעל ידה מתבלט יתרון האדם מן הבהמה. צרכי הלבישה, אע"פ שגם הצער הגופני של צורך ההגנה מקור וחום יטול בהם חלק הגון, מ"מ התיאור הפנימי נגזר בביטוי השפה, להבליט את (ה)הגיון הלב הפנימי, המעיד על העקריות של מבט הנפש ע"ד הערך של הלבישה, והנה הוא מוכר לצורך נפשי, להסיר את רגש הבושה שהוא חוש מיוחד ברוחו המוסרי של האדם. והנטיה הזאת מנצחת היא את כל הגורמים האחרים של מגמת הלבישה, עד שהם נעשים טפלים, והיסוד העיקרי הוא הסרת הבושה של העירום. לבושא, לא בושה.