עין איה על שבת ח כה

"שוטיתא שטותא"

שמחת החיים, הטובה כל כך והנחוצה לאדם, אי אפשר שתבוא תמיד ע"י מבטים בהירים בתכונת החיים והמציאות. לפעמים יתחמץ לב האדם ויקרא הבל הבלים, ויהיה רע עליו כל המעשה אשר תחת השמש. וכאשר הדברים הנצחיים העליונים, שהם באמת מיטיבי החיים, כחכמה, צדק, וכל הטוב הנצחי הגנוז באורה של תורה, לא תמיד יפעלו להאיר בשמחה את לב האדם, הקשור בעובי טבעיותו, ומצידו הוא רואה את העלבון של החיים ואת כל מחשכיהם - על כן, כדי לפרק דעתו של האדם, וכדי שיבוא עם כל הגסות החומרים שלו לשמח בחיים, ויכוין בזה אל המגמה העליונה שע"פ ההארה האלוקית היותר נשגבה, שעל פיהם ראוי באמת לשמוח, וצדיקים ישמחו לפני ד', נבראה השטות, קוצר הדעת וההתפעלויות למראה איזה ברק של דבר משמח, אע"פ שהוא כצל עובר, מכל מקום הרי הוא בעיתו משמח, ומשריש את חוש השמחה בתכונת החיים, וממנה בא האדם לרומם את רוחו לבקש את מקור שמחתו בדברים קיימים ונצחיים, שהם הנם יסודות האמת של החיים, שבהם השמחה מכוונת אל החכמה האלוקית, שהשמחה במעונו. שוטיתא, דמות ההדס שהיה מיוחד לשמחת חתן וכלה, לשמחה המבלטת את השקפת השמחה של החיים, למרות היגון הגובר שבהם, שטותא וחשכת ההבחנה החודרת גורמת תכונה שמחה זאת, אבל באמת שטותא זאת מגעת עד מרום פסגה כזה שאין כל חכמה מגעת לה.