עין איה על שבת ז יב

יב. והיודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב אסור לספר הימנו. התשוקה הרוחנית לעטר את הנשמה האנושית בעטרת תפארתה בהוד הדעת וההכרה השלמה היא מטבעת באדם את החותם של צלם אלהים ונותנת לרוח האדם את צביונו, עד אשר הדיבור אשר יתפרץ מזרם הרוח ישא בתוכו תמיד ניצוצי אורה והארות נפשיות מופיעות זיו. התשוקה הזאת כשיש לה האמצעים במה להוציאה אל הפועל, כל זמן שהרוח לא נתקלקל והתכונה הנפשית אשר לאדם עומדת היא על מעמדה, תעורר את האדם לגלם במעשה את חזון רוחו. והדחיפה הראשונה להרחבת ההכרה, הנותנת מרחב לרוח ומרהבת את הדעת, עד שמתברר לאדם שנחלתו המיוחדת האמיתית היא מעמד המדע והכרת ההויה בכל מלא עוזה ככל אשר תוכל נפשו שאת, אז מחיל אל חיל יצא, מאור אל אור, וזריחת צלם האלהים אשר עליו תוסיף קרני נהרה, בוקעים חדשים לבקרים. אבל הרוח כי ישקע ותשוקת המדע היותר רחב, הנותן בסיס גם להחושים ולרגשי ההוד להיות פועלים יחד עם ההכרות השכליות, לעלות למרומי ההסתכלות ולמצא חיים שלמים באוצרות ההכרה, אם כל אלה לא יקחו את לבבו, ובהיותו יודע לחשוב תקופות ומזלות ולדעת את משטריהם תפקידיהם תכונתם ומצבם והצורה העולמית הכללית המלאה הוד ואור חי העולמים המתגלה בה אינה לוקחת את לבו, אות הוא כי תכונת רוחו העמיקה סרה כי נקשרה נפשו בתשוקות דלות ורעות בשאיפת רע וחומריות גסה, אשר אם יוציא רוחו יוסיף רק להעביב את הוד הנפש ולהקדיר את מאור הנשמה ויפעת תשוקת השכל וחמדת ההסתכלות ובקשת תכונת החיים הטובים והעליונים המוטבעים באדם ע"י הגיון רוח וחזון לב רם ונשא, ומאיש כזה והשפעתו צריך להתרחק. ועם כל הכנתו הטובה עצמה, הסכנה של הוצאת רוחו הקדור, אשר לא הועיל גם כשרון רב ערך לנתקו ממאסר התשוקות השפלות המרדימות אותו, ואסור לספר הימנו.