עין איה על שבת ו צ

צ. לסימטא לימא הכי, בזבזייה, מסמסייה, כסכסייה, שרלאי ואמרלאי, אילין מלאכי דאשתלחו מארעא דסדום לאסאה שחיניה כאיבין. הרע האוחז בחלק אחד מהגוף הוא דומה להרע המתבצר בחלק אחד מהחברה בכללה. החלק המסויים בתכונתו הרעה הוא מקום שבו יתלקטו כל התכונות היותר רעות הפזורות בכל הכללים כולם. כשבא הדבר לידי מילוי המדה, כשכבר ספג אל קרבו זה החלק המקולקל את החלקים היותר רעים ומעופשים, אז מתחיל הגוף כולו לסבול מזה, מה שבתחילת מהלכו היתה זו ההתקבצות לו לטובה ששאבה אל קרבה את הזוהמא הפזורה כולה. ומה שהיה שייך מההפסד וההשחתות לכלליות הגוף כולו בזזו זה החלק בכח אדיר, הדומה לגבורה אדירה הנמשלת להררי אל ושלהבתיה לרוב גדלו ועזו, אל תוכו והבזה הזאת אשר צבר בכח מלא, אין תכלית המגמה שתשאר בקרבו בצורה המאובנה והדוקרת, המחליאה בקשיה ואש חומה את הגוף כולו, כ"א שע"י הקיבוץ המיוחד יוחל כח המסמסה האדירה בכל המלחמה הסואנת של החיים לשלוט עליו עד שיוכן להיות נתק ונדחף מן הגוף ע"י הכסכסה והחיתוך הנמרץ של העור הזה הסובב את החלק המעופש ההוא, המבריח מתוכו לאחר שנתבצר הרבה במקומו, והרע וההפסד קבע בו תחום מושבו וגרש מקרבו את כל תכונת החיים, את כל הדרת רגש החיים המתבצר בשירה ופיוט. ואחר שגם זה לא יספיק לקדרותה של ההשחתה, מתבטל מקרבו ג"כ כל ריח של תכונה רוחנית המתלכדת ג"כ בתוך אמירה פרזית, כי הולכים הענינים ומתקרבים להצורה האלמית הבהמית, ולחשכת החומר הדומם, ההולך אל כליון המות ואפיסת הגיונו. אמנם במלאתה של הסאה, הלא הרע מכלה את עצמו. הכליון עושה את שלו והמחיצה העבה והמורדת של הקליפה העבה הסוגרת את אור החיים שלא יחדר בקרבה נופלת ומתכסכסת בכח גבורת החיים השופעת בכלל החיים מגבורת חי העולמים והזוהמא המתקבצת מתגרשת מכללות הגויה והאדם הולך ומתרפא מתאמץ ומתחזק, נטהר מסיגיו בכללו, ע"י אותה הבזה בעצמה שצבר החלק הרע אל תוכו את כל הסיג אשר היה שייך לכללותו. וכבסימטא שכל אשר אין נוח לו המהלך שברשות הרבים סר אל תוכה עד שערב רב המפגרים ממהלכם נקוים בקרבה, כן סרים כל אותם החלקים המעופשים אל אותו החלק הבוזז לו בביזה אחר ביזה בכח עצום ואדיר את כל כח ולח עכור, בזבזייה, והוא ממסמסו אחר קיבוצו אל קרבו באופן הכנה נאותה אל השילוח והדחיה מכללות הגויה כי כח החיים הולך ומתגבר על החלקים המעופשים הנושאים את תכונת המות עליהם מסמסייה, והעור הנגלד המשונה בעביו ובניגודו ליסוד החיים ושטפי ההרגשות שאור חיי הגוף המתפלש מחיי הנפש חודר בהם הולך ומתכסכס בכסכוס נורא ובקיעה עצומה עד שהחלקים הנעכרים הולכים ונדחפים ומתגלה סריותם ועיכובם אל כל צורת החיים, המעכירים את כל רגש ויופי של שירה ונעימה, האומרת: סור ממני ולך מנגדי, לכל זרם של חיים טהורים המפכים ממקור החיים, שרלאי, לאן הולך הוא השר, ומה היא מגמתה של ההנאה הרוחנית בכללה בהתרוממה מעל קדרות האפלה של החומריות הגסה. ולא בהשתקת הרגש הפיוטי והיופי הממולא בהתרגשות של נועם קודש תסתפק כ"א בכלל כח האמר זר הוא לה, לאותה הנבלה, המתקבצת מכל חלאת החיים, אמר לא. אבל זאת ההתגלות של הרשעה מקרבת את רפואת העולם בכללו ובפרטיו, וכסדום אשר שם נצברה הרשעה במדה היותר איומה ונתגלגלתה באופן היותר מנוול, הנה בהמלא ספקה ונדחתה מן החיים נתפנה התבל מהצד המכוער שבו באופן היותר מוצלח, ונעשה חפשי ומסולק מהזוהמא היותר עכורה שבקרבו, אשר נקלטה במקום המסוגל לפי הבחירה הרעה של אותן הרעים והחטאים, להיות הכח היותר כבד של הרשעה מתפנה שמה, אלין מלאכי דאשתלחו מארעא דסדום לאסאה שחיניה כאיבין. וכעולם, כן האדם עולם קטן, כל זוהמא גופנית וה"ה נפשית, כשמתגלה בצורה גלויה, ראויה ומסוגלת היא להתבער ולהשיב לכלל הגויה והרוח את הארתם וכבודם, "הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי". וב"ד בא גם בדור שכולו חייב, וסימנך "כולו הפך לבן טהור", המשיב בגילויו את כל הרע לכליון ודחיפה לחוץ, והולך בסערת החיים לעלות להטוב העליון, "כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים".