עין איה על שבת ו פב

אמר עולא, [] שלא תתגנה על בעלה. ישנם תכשיטין כאלה שהם מגדילים את מדת היופי יותר מהמדה הטבעית, והם מאבדים את הנוי הטבעי התמים והשקט אשר ראוי ונכון הדבר לבצר שרירות לב הבאה מהשתקעות במדה נפרזה מתכונת בקשת יפויים חיצוניים כמו אלה, שהם פגומים את תומת הנפש ומאבדים את היופי הטבעי. אשר על כן מתאים הדבר מאד, שתחת שתכונת השבת עינוגו ומנוחתו היתה יכולה להטות את הרעיון לבקשת יופי והתהדרות, באה גזרת חכמים ותגדיר את דרכה, שלא תתפשט תשוקת ריבוי התכשיטין יותר מגבול הראוי. אבל לעומת זה נמצאים תכשיטין כאלה שיסודן הוא רק לכסות איזה כיעור, ולהעמיד תכונת היופי על מדתה הצנועה והתמימה. קישוט כזה, מה שמניעתו מעוררת איזה גיעול וסלידה, הוא נכון ומוסרי מאד, לבסס יפה סדרי הטהרה ושקט חיי הבית ונועמו, והתירו את אלה כדי שלא תתגנה על בעלה.