עין איה על שבת ו לט

(שבת סב:): ""אמר ר' יהודה אמר רב, אנשי ירושלים אנשי שחץ היו אדם אומר לחבירו במה סעדת היום וכו'"".

כל כח העומד בגובהו והשתלמותו למטרה רוממה, כשהוא נופל מערכו הוא מגלה את מהותו לצד החסרון באותה המידה עצמה של הכשרת גדולתו. כשהנשמה האלהית היא רוממה באדם, נכנס בקרבו אור החיים במידה רחבה וגדולה, החיים מראים בקרבו את צורתם העידונית הפנימית וערכם נעשה חשוב עד שהנטיה להעלות את אור החיים, להרבות את ההפריה, מונחת בעומק הנפש בצורה של מנוחה, של אהבה וחדוות עולמים, לא תסעיר את הרוח ולא תערבב את הטהרה הרוחנית ולא תצא מגבול ערכה וזמנה. עדון טהרת האהבה יוצא הוא ממנה וממלא את הנפש אושר ורוממות ולוקח עימו את כל המידות היותר חשובות ועדינות. כשהאדם נופל, הולך זה הכח הער של הנטיה הטבעית בדרכי חשכו ואותה הנטיה העדינה, שבשביל חשיבותה ורוממות יפעתה חלפו הלכו ממנה חלקים רבים מן הזהירות וההצנעה, נעשית אח"כ למוקש לגסי נפש ופריצים הוללים, עד שכל הוד האדם מתרוקן ונטבע בשקוע ההתרגשות הבהמית העכורה. ועל חשבון האידאליות הטבעית שהיתה זכאית להרחיב את חופשתה המסוגרת בבישנות טבעית פנימית, משרכת הבורות את דרכה ביון מצולות הכיעור והשחץ אשר ישוב לטהרה בעת אשר יבוקש עוון ישראל ואיננו ואת חטאות יהודה ולא תימצאנה.

<< · עין איה על שבת · ו · לט · >>