עין איה על שבת ו לב

(שבת סב:): ""מאי פורענותהון? כדדריש רבה בר עולא "והיה תחת בושם מק יהיה" - מקום שהיו מתבשמות בו נעשה נמקים נמקים"".

הגאוה ההוללה שהביאה את הארס היותר מסוכן שלה, עד שהוחלט בלב שכל כח מיוחד הוא צריך להיות רודה בעצמו בכל חופשיות גאותו, באין שום סקירה שבתוך כלליות הקומה נמצאים כמה כוחות שצריך לכבשם. ההעלמה הזאת מהחסרונות הטבעיים לאדם, מביאה את בעליה, שיוחשו החסרונות השגופניים בניוולם ע"י החוליים והמס הבשר המקולקל שאינו בא כ"א מפני הקלקול הנמזג בגופו של אדם. ובזה ישבר לב הזונה של הגאוה, שהרי בעין יראה שאיננו שלם בתכלית, ולא יוכל להתרומם על כל קלקול. ומזה ידע שגם בקרב נפשו ימצאו כהנה קלקולים למכביר, שהכבישה ולא השילוח בזקיפת הקומה היא רפואתם. ע"כ מקום מקום שמתבשמות בו נעשה נמקים נמקים, שזה מורה על חיסרון בגוף ארג הבשר שהוא ראוי להורות על החיסרון הנמזג בהאישיות היחידה בכללותה, ואין לו על מה ללכת בקומה זקופה להראות שכולו הוא מלא השלמה.

<< · עין איה על שבת · ו · לב · >>