עין איה על שבת ו כד

<< · עין איה על שבת · ו · כד · >>

(שבת סב:): "המשתין מים לפני מטתו, אמר רבא, ל"א אלא דמהדר אפיה לפוריא, אבל לבראי לל"ב, ומהדר אפיה לפוריא נמי ל"א אלא לארעא אבל למנא ל"ל בה".

הכח הנפשי שעומד באדם להרחיקו מכל ניוול, ולקרבו אל הטהרה והניקיון אשר שם צוה ד' את הברכה 1 , בנוי הוא באחת משתים: או בכח הרגש הפנימי הטבעי, הפועל באדם גם בלא דעת וחשבון, עד אשר אפילו בעת אשר אין האדם צלול בדעתו והוא שקוע בשנתו, נים ולא נים תיר ולא תיר 2 , יפעול על תנועתו את הפעולה הדרושה, וזה יגרום לו שיהדר אפיה אבראי גם בעת ההכרח, וזה אות שהרגש של הניקיון מונח בטבע נפשו, ועלול הוא להוציא פירות פעולות נכבדות באורח חייו למעלה למשכיל 3 . והכח השני, הוא כח השכל המעשי, המבקש את ענין הטוב והתיקון בדעת וחשבון, להכין לעת מצא, שאין הנפש צלולה והדעה מיושבת, מעמד של הגנה מניוול דהיינו הכנת מנא, שהיא פעולה שכלית קדומה. ובאחת משתי אלה, אם עכ"פ בשכלו או בהרגשו, הטהרה שוכנת אפילו בשיעור מצער, כבר יש לו תקוה להיות ע"י חיים של עושר והרחבה, מתעלה למדרגת הטהרה הגמורה, המביאה לידי קדושת אמת, וכיון שיש לברכת ד' הכשר בנפשו כבר הוא מוצל מעניות._ כד. .1 עפ"י תהילים קלג, ג. .2 פסחים קכ, ב. .3 עפ"י משלי טו, כד.

<< · עין איה על שבת · ו · כד · >>