עין איה על שבת ה סב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(שבת נו.): ""ואותו הרגת בחרב בני עמון", מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו."

אע״פ שהדבר צריך להגלות, שיסוד חוזק המלכות, שהוא עוצם העם כולו, תלוי בעקרו ע"פ הערך שהיושר והצדק, שהוא אמתת העז האלהי, קשורים בתוכו, מ"מ ודאי עצם הדבר צריך ודרוש להיות, שהעז העממי יהיה מוחש ומורגש, וכבוד הכלל ועצמתו צריכים להיות במעלה היותר עליונה, שבזה יבוססו כל המטרות היותר טהורות ועליונות. אמת שלפעמים נמצא עצם הנטיה לאהבת העם בכל רחבה ועמקה שהיא מצויה באומות, שאנו יכולים להתלמד מהן ג"כ לענינינו, אבל לא באותה המדה שהיא מצויה בהן. אהבת העם תבוא לפעמים מרוב אהבה עצמית גסה שמתקבצת בקיבוץ גדול ומסודר, ותתגלם בזה ברשעה היותר גדולה, בכח רב ויד חזקה לבלע ולהשחית. אבל אהבת עם ד' הצריכה להקבע בלב כ"א מישראל, היא מיוסדת על עומק היושר האלהי הכללי. ומ"מ צורתה החיצונית צריכה שתהי' במלא העז והמשגב, כאותו המשגב היוצא בעמים שאינם יודעים שום רעיון יותר נאצל מאהבתם העצמית. בני עמון נקראו על שם בן עמי שנקרא לאביהם מאמו, רגש העממות היה בהם חזק ואמיץ, וע"ז שלהם נטלה אצלם ציור המלוכה, מלכום שיקוץ בני עמון, המלכות והעממות בחוברת. הטוב שבהם צריך להכניס בישראל "ותהי על ראש דוד", מה חרב בני עמון א"א נענש עליו, אף אוריה החתי א"א נענש עליו, כי עצם הענין, חק תוקף כבוד המלוכה, עז בידו בצדק גם לדון ד"נ למטרתו הגדולה הכללית, שהיא הכרת הדר העם וכבודו הנקשר בכבוד המלוכה, שלא ינקה כל הנוגע בה. סב. . בראשית יט, לח. . מלכים א יא, ה, ז. . שמואל ב יב, ל.