עין איה על שבת ה נז

<< · עין איה על שבת · ה · נז · >>

(שבת נו.): "כתנאי, "ויטו אחרי הבצע", ר"מ אומר חלקם שאלו בפיהם, ר"י אומר מלאי הטילו על בעלי בתים, רע"א קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע, ר"י אומר מתנות נטלו בזרוע".

סדר הקלקול המוסרי המתחיל במי שיש לו השפעה, המוכן ועומד לעבודת הציבור, הינו מתחיל בהדרגה ככל קלקול מוסר. אמנם הוא מסוכן מאד וקופץ בדילוגים משונים, מפני שיש לו מרחב גדול בשביל מרחב החוג של התפשטות הכח של (ה)נושא (ה)משרה. הנה הטוהר המוסרי צריך שיגיע לידי מדה זו, שאפי' את המגיע בצדק לא יתבע, ביחוד מי שעבודת הקודש עליו, וזה יהיה לאות כי כ"כ גדלה ונכבדה היא בעיניו עצמותה של עבודת הציבור, עד שאין ראוי כלל שיקבל עליה שכר, וראוי ג"כ שיותר על חלקו בשביל הכבוד והזכיה שזוכה להיות עובד את העבודה העליונה והנכבדה בהיכל מלכו של עולם, עבודת הצדק והמשפט לרבים. והתחלת הנטיה המעידה שכבר עופלה הנפש, עד שאינו מרגיש את גודל ערכה של ההתעלות הראויה לעבודת הכלל, הוא במה שלא ירגיש בושה מלתבע חלקו בפיו, והוא אות שאין עצם העבודה בעצמה חשובה בעיניו להיותה בעצמה די תשלומין. אמנם כיון שהתחילה הנטיה לצאת מחוג האורה לא תעמוד במקומה, והאדם שהתחיל להיות נדח ממעמד הקדושה של היושר האלהי הראוי לפי מצבו, לא די לו בנסיגה אחת כי עבירה גוררת עבירה , ולא די שלא יכיר שעצם העבודה היא ראויה להיות יקרה כ"כ עד כדי לותר ג"כ עבורה את החלק המגיע לו, כ"א עוד ימצא בעצמו שהעבודה היא עליו לטורח, וכיון שהוא נושא את משא הכלל וטרחם, לא ירגיש כל עול להטיל ג"כ טרחו עליהם, מלאי הטילו על בע"ב . מזה רק צעד אחד להשחתה כללית, כיון שרגש הקדושה של ערך עבודת הכלל ניטל ממנו, אז עלול הוא העסקן התמידי בעסקי משפט וצדק, שאצלו בעצמו תתקלקל השורה, וקלקולה יהיה בין בכמותה בין באיכותה, שזה מסמן אמתת הקלקול של ההכרה המוסרית. שזה הוא חק, שמי שהוא נתון במצב שתובע ממנו מעלה יתירה במוסר ובקדושה והוא לא יעלה אליה, גורם הדבר שגם המדה הממוצעת תחסר ותלך ממנו, כי תחת אשר העסק במדת המשפט באהבה ובכבוד פנימי הראוי לה ירומם את הנפש, להיות מרגיש את עצמו לעסוק בבנין עולם מלא, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית , כן מניעת ההכרה וההשתדלות במקודש שבעסקים, בקישור של נטיות שפלות, משפילה ומטשטשת את עצמותה של שורת המשפט בנפשו מצד הרגלו הנפרץ עמו, שזהו כח ההרגל שמרבה את הכבוד המיוסד על ההכרה הפנימית והאמתית, ונוטל את הכבוד המיוסד על רגשי דמיון ודברים חיצונים. ההכרה המוסרית מקדושת המשפט כשמסתלקת בכמותה, פועלת לטול קופה יתירה של מעשר שלא כדין, והקלקול שבאיכות של ההכרה המשפטית גורם לטול בזרוע. אמנם כל זה נמשך רק כל זמן שהמוסר הפנימי יש לו איזה בסיס, ולא יגש לפרץ במה שאין לו התחלת יחש, אבל עוד עלולה החטאת לרדת עד סוף הדיוטא התחתונה, עד אותה המדה שתשאר צורת המשפט רק הברה ריקנית מכל תוכן, רק מלובשת באיזה צורה של תכונה משפטית בשביל

תוירבה לש ןוציחה רדסה, ימינפה בלה תעיבת דצמ אל לבא, עחרזב תונתמ תליטנ והזו . ןויכ תונתמ םהילע ןיא רבכ עחרזב ולטונש. כב םנמא"ןכ תויהל ןכתי ךיאו ויה תונתמ אלה ז, אוה

אלא הנראה על צורה משפטית שאין לה כ"א שמה בעלמא, ובקרבה אין שום יושר ושום משפט, וההגיון האמיתי סותר אותה מיניה וביה, עד שאיננה נזקקת אפילו להתחלת מדידה כדי לגלום על ידה, כדי להשקיט לפחות אף במעט את עקת הלב הפנימית הצועק בקרב האדם על עושק ונלוז שהוא עושה, שכבר יוכל החטא לגרום עד למטה ממדה זו. כל אלה הציורים בסידור מדרגותיהם יוכלו להיות תוצאות מנטיה אחרי הבצע של שופטי ארץ, שהם עומדים לסדר את הישוב המדיני על מכונו האלהי, אשר "צדק ומשפט מכון כסאו" . נז. . אבות פ"ד, מ"ב. . עפ"י שבת י, א. . תהילים צז, ב.

<< · עין איה על שבת · ה · נז · >>