עין איה על שבת ה נ

(שבת נה:): "ר"ג אומר, פללת, חלת, זרחה תפלתך".

כאשר בכללות המציאות הכל הוכן לטוב, גם הכחות הרעים הוכנו למטרה טובה ומתוך כך הם נובעים, הכל ממקור הטוב בהכרח. ולא עוד, אלא שכל ענין רע שנמצא בעולם, הוא בא מתוך שיש בפנימיות הענין שאיפה אל טוב נעלה ונשגב שלא גמר לבא אליו, ונתעה מדרכיו מאורך הדרך וגודל הסתעפות הענין, אבל סוף כל סוף יגיעו הדברים למטרתם, והרע היותר גדול יהפך לטוב נשא ונשגב עד מאד. כן הדברים הולכים בנפש האנושית, הכחות הכבירים הסוערים הנם מתפרצים לפעמים שלא כשיטה, מפני שבעיקרם הם נועדים להגדיל פעלים גדולים מהירים ואדירים, וצר להם המסגר של לב האדם והמועקות שבארחות החיים, ע"כ הם לפעמים יוצאים בזעף. אבל כשהאדם מצליח ורואה בחפץ ההתפרצות רק צל של איזה כח נשגב התועה בארח בקשת תפקידו, והוא כובש את חפצו מפני שרואה שמ"מ העולם המעשי זהו אשרו שהוא מסוייג בכבלי הגדרים האיסורים והמוסרים, והם יובילו את האדם אל המטרה העליונה, להרחיב את עולמו באמת, אז ימצא לנכון לפניו את עולמו הרחב בהוה בהתרחבו בלא מצרים גם בחדרי לבבו ורגשותיו הסוערים, שהם קרובים אל החיים המעשיים יותר מהתרחבות החכמה והמדעים. ע"י שפיכת שיחו בעומק ורוחב, בהרחבה של דעת, בעומק רגש, בהתענגות על ד', וביראת רוממות עז עליון, הממלאים את כל חדרי הלב יפעה וגדולה, בזה תזרח התפילה בשמש עוזה כשמש בגבורתה, והכחות הנחבאים שדוכאו מחפצם להתפרץ על גבול המעשה, שם, במערכת התפילה, ימצאו מקומם להגדיל פעלם ולהזריח אורם בהאיר כאור יום חשכת לילה. ע"כ כאשר פללת וחלת, בהשיבך אחור את פלילות הרגשות הצפונים בעומק אמץ כחותיך, זרחה תפילתך, ותשתמש יפה בהם בעולם הרגש, בעז ד'. אמנם למעשה והנהגה צריך המשקל להיות מסוייג במדתו, כדי שלא לשחת את גבולי עולם המצרים, המוגבל בתכונתו במרבית תכסיסיו.

<< · עין איה על שבת · ה · נ · >>