עין איה על שבת ה לח

(שבת נה:): "הוא דאמר כי האי תנא, דתניא, ר"ש ב"א אומר, אף משה ואהרן בחטאם מתו".

אף שהוא דבר מוכרח שיש קישור כללי לנפש האדם הפרטית עם הנפש האנושית הכללית בחייה המוסריים, כמו שהוא מקושר ביתר מערכי המציאות המסבבים אותו, כחק מצוי שאינו נפרד מן הכלל המקיפו, מ"מ הדבר מסופק עד כמה הבחירה החפשית שבאדם מגעת בכחה. ולעומת מה שמ"ד יש מיתה בלא חטא ס"ל שאין היכולת באדם, אפילו היותר שלם בצדקו וחכמתו, להנשא מעל לאותה ההשפלה הכוללת שחטא האדם הכללי הטביע בה את הנפש האנושית, שע"כ המיתה מוכרחת היא כדי לתן מקום ליצירת הצורה היותר עליונה בהתחדש כחומר חותם, לעומת זה ס"ל האי תנא דהבחירה היא כ"כ חפשית, עד שהאדם הפרטי יכול לרומם עצמו ממעל לכל ההשפלה הכוללת, וללכת הלאה מעל כל גבול של כל החסרונות המוטבעים בנפש האנושית בכללותה. וע"כ, אם באמת כה יתרומם, אזי ישתלם בתכלית המעלה, עד שאותו הגרעון שבשבילו המיתה נועדת להעבירו מן העולם כדי להשלים צורת יצור יותר נשגב ועליון, אין לו מקום (בשלם) בתכלית שהוציא לאור את כל בחירתו. וסבת המיתה היא אמנם מפני שלא הוציא שום אדם את הבחירה באופן עליון כזה, אבל היכולת ע"ז נמצאת בטבע של חופש הבחירה. וע"כ ס"ל דאפי' משה ואהרן בחטאם מתו , אבל יד בחירתם, לפי רוממות ערכם לולא זה החטא, היתה יכולה להגיע עד למדה עליונה זו של מעמד היצור היותר עליון, שהמיתה הנהוגה היא מעבר להבאתו לעולם ע"י חידוש פני אדמה של תחיית המתים.

<< · עין איה על שבת · ה · לח · >>