עין איה על שבת ה לא

(שבת נה.): "ושמואל אמר, תמה זכות אבות".

הכח האדיר בקודש, הצבור בנשמה הגדולה של האבות, שהיתה כל מגמתם להופיע בעולם באור היותר גדול, בצדקה ומשפט בחיים במובנם היותר נעלה ונשגב, שלא רק צדם המעשי הוא נותן להחיים את הטוב, כ"א גם הצד הציורי שלהם, הוא נותן את עצם התוכן של החיים, שיהיו נחמדים ואהובים, ראויים לפריחה וקיום, לעליה והתגברות נפלאה, וממילא גם הצד המעשי הוא מתעשר ומתעלה - הגודל הזה א"א לבוא כ"א שיהיה החפץ של מילוי הצדק והמשפט נשאב ממקורו ושרשו, מאותו המקור העצמי שלו, אשר בהשקפה הראשונה נמצאהו בעצם טבע הנפש הטהורה, שעל כן תהיה ההתעלות המוסרית הבאה מעצם אהבת הטוב מפני מה שהוא טוב, הדבר היותר מכריע את החיים לעליונות. אבל באמת עוד אין זה מגיע למרום הקץ של המקוריות, שהרי יסוד החפץ של הנפש לטוב לצדקה ואורה, הוא מפני המקור האלהי שלה. ע"כ, רק בקריאה בשם ד' אלהי עולם ובדרכיו, כשהתעלות העליונה של הכרת אלהים הטהורה היא מתרבה, חפ הטוב והצדק הוא הולך ומתגדל, עם כל זיק וניצוץ של אור זכר שם ד', של אהבה ושל יראה הבאות עמו בטבע הנפש האנושית, ומכל זיק פרטי מסתעפים הענפים המעשיים והציוריים שבדרכי החיים לטובה. אז באה הנטיה מעצמיות הנפש באמת, מצד מקורה היסודי, והוא קיים לעד, עד שפועל פעולתו אמת ג"כ על דורות רבים של בנים. אמנם המעשים ההפוכים יחשיכו את הזוהר העליון שנטבע בנפש מקדושת אבות, עד שיכול לבוא לידי מצב כזה שלא יוכל כבר לשאוב את אור הצדק והמשפט ממקור חיותו, ואז ממילא ישפל וירד, ויתגברו על הניצוץ היחידי, המתלהב רק מצד הנטיה הפרטית של האדם לטובה ולרחמים, נטיות אחרות, פרטיות גם הן, שמצעידות אותו לדרכי רשע ואבדון, עד שאין תקומה כ"א באיבוד וכליון, כדי שיקום חלד שבו לא תהיינה ההשרשות הרעות חזקות כ"כ עד כדי להאפיל את האור הנצחי מחדור בקרבו. האחרון שבאותיות הרשומים על לוח הלב, התיו להשחית, הוא רק באופן אשר תמה זכות אבות .

<< · עין איה על שבת · ה · לא · >>