עין איה על שבת ה כ

<< · עין איה על שבת · ה · כ · >>

(שבת נה.): "דכתיב "ויאמר ד' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות וגו'", א"ל הקב"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה".

הידיעה האלהית, הצופה ומבטת עד עמקי סוף כל תכלית, לפניה כחשכה כאורה, והתכלית הכללית יוצאת לטובה מן הרשעים כאשר היא יוצאת מן הצדיקים, אלא שהיא יוצאת מן הרשעים ע"י הרעות הבאות עליהם ועל העולם בגללם, ומן הצדיקים ע"י הטובה והחסד הבא על ידם לעולם. ולא עוד אלא שבסתר לבב כל אדם נסתרת היא שאיפה לטובה, לצדק, למוסר ולקדושה, אף בלבו של הרשע הגמור, אלא שמצד המכשולים המצויים בדרכי החיים, יש שהאדם נכשל ונופל במהמורות הרשעה. ע"כ, אם באנו לדון את אמת המשפט, כפי מה שמצוייר לנו לפחות מהשלימות הגדולה של דעתו של אל דעות, החודרת כליות ולב, אז היו סימני הצדיק והרשע מתעלמים מאתנו, ולא היתה לרגל המשפט עמידה בעולם. ע"כ, באמת מערכת התמלאות המשפט היא תלויה באותו הערך של הצדק והרשע, לא כפי מה שהם בעומק הגניזה של עצמותם, כ"א כפי אותה המדה שהם מתגלים בפועל, והבחירה בזה נתונה לאדם, אחר כל הכבדות שיש בדרכיה, להוציא אל הפועל את תכונת הצדק או את תכונת הרשע. והמשפט מתמלא לפי ההתגלות, אע"פ שכפי מה שהיינו אנחנו משיגים בהשערתנו על הצפיה הפנימית שבחדרי הלב היה לנו לדון בדבר, מפני שהידיעה העליונה היא יותר שלמה מסקירתנו הפנימית באין ערך, והיא משתוה ביותר אל הגלוי דוקא, לא מצד השטחיות שיש בגלוי כ"א מצד העומק היותר גנוז, שהוא משוה את הגלוי דוקא אל צורת המשפט הראוי לפי עומק היושר. זאת היא ההכרה שבאה מסוד המשפט העליון הכללי של אל דעות ד', לגבורת המעשה והוצאתה אל הפועל, שהיא גוזרת שע"פ הסימנים החיצוניים דוקא יונח ההבדל שבין צדיק לרשע. לא מהמצח מצד עצמו יקרא הרשע והצדק, כ"א מהכתיבה שע"י הגבורה המעשית של עז משפט ד' בארץ, ע"י גבריאל, יוחק תיו של דיו על מצחן של צדיקים בתור סימן חיצוני, ואם אין בו צדק די במה שאין בו רשע. זהו מושג הדיו המופשט, המוכן לכתיבה מצד עצמה, ולא בא ממקור רשעה, ובזה הצדק נשאר בצביונו. הרשעה אמנם תלכד דוקא ע"י סימן הרע שלה בפועל, תיו של דם, שפך דמים ואבדון שהיא גורמת בפועל, כדי שיהיה משקל המשפט נערך לא כפי הנדמה לבן אדם שהוא עמוק וגנוז, שלפי קלישות דעתו לא יוכל לצאת אל הפועל, כ"א דוקא כפי הגלוי המעשי, שהפועלים הפרטיים, שאין עסקם עם הכללות ועם הגניזה החבויה, עסוקים בהם, ודוקא על ידם דעת עליון מתכונ[נ]ת, מפני שסוף כל סוף אותה ההכרעה של הוצאת המעשים אל הפועל, זה הוא גבול הצדק והרשע אשר לאדם, שראוי למדת המשפט, שע"ז יהיה עיקר בסיסה, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" .

כ. . ישעיה ג, יא-יב.

<< · עין איה על שבת · ה · כ · >>