עין איה על שבת ד ב
המצוות הן הגנה לאומה גם במצב שפלותה.
(שבת מט.): "ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות כו', מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהן."
ההגנה של הקיום הממשי בקישור כללות האומה והכרת מציאותה ויתרונה, ממלאות המצות[1] שתעודתן גבה ורמה, כחפץ אדון כל העולמים ברוך הוא. על כן, גם כשהמצבים השפלים כולם, המיוסדים על הזכיות החומריות של שביעת החיים המגושמים, הם נלחצים הרבה, שכל[2] אומה ולשון כשבאה למצב כזה היא אובדת תקותה ומטרתה, המצות הן מנשאות את כנסת ישראל למצב מחצבתם הרומם, העומד במקום שאין יד שום[3] צר ואויב מגעת לשם. על כן הם מתמלאים עז וחיים מתעלת הבריכה העליונה של יסוד המצות ותכליתן, והם חיים וקיימים, מתעודדים ומתחזקים בצור ישעם, מלכנו קדוש יעקב ברוך הוא. ומזה גם כן ההגנה שבמובן הרוחני, שאף על פי שהעפיפה העליונה למוסר הקדוש האלהי, העומד הרבה למעלה מכל מוסר בינוני אשר בנטית הגוף הטבעית על פי משפט הכרת הלב לשעתו, היא צריכה שתהיה מיוסדת על הבסיס שלמטה ממנה, שהיא המוסר הטבעי, הגוף הנקי, זהו לענין הקביעות, שנפש רשע שאותה רע[4] לא יוכל לחזות בגיאות ד', להתרומם אל קדושת המוסר הרם והעליון, למעלה מכל נטיה פשוטה[5] ומורגשת, כי אם עומדת היא על פי אותן ההדרכות העליונות, שהן מושכלות רק במלאת כבוד ד' והדר גאונו בחדרי הנפש פנימה. אבל אם יארע, והנה נטה מעט מני אורח, והמוסר הטבעי נכשל בלכתו, אז עומד[6] המוסר האלהי העליון[7] לרוממו ולשגבו, להעלותו מתוך אותה השפלה שנפל בה אל רוממות המעלה העליונה, הראויה לו לפי כבוד המצות ויקרן האלהי. והן מגינות על האדם בעצם תכונתן, שהן משרישות בקרב נפשו את עליונות שאיפתן, ובזה הוא מתרומם הרבה מאד מעל כל שפלות היכולה להמצא בחיים הטבעיים השפלים[8], ומצות מגינות עליהן.
- ^ בנדפס בחבש פאר (עמ' מה): ממלאות הן המצוות.
- ^ בנדפס שם: באופן שכל
- ^ בנדפס שם: היד של שום
- ^ על פי משלי כא, י.
- ^ בנדפס שם: שפלה.
- ^ בנדפס שם: עומד הוא למגן, המוסר.
- ^ בנדפס שם: העליון הראוי לו, לפי כבוד המצות ויקרן האלהי, שהן מגינות.
- ^ בנדפס שם: השפלים, וזהו כחן של ישראל בכלליו ובפרטיו, שמצות מגינות עליהן.
<< · עין איה על שבת · ד · ב · >>