עין איה על שבת ב רצד

<< · עין איה על שבת · ב · רצד · >>

(שבת לד:): "איזהו בין השמשות, משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה, דברי ר"י. ר"נ אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. ר' יוסי אומר כין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו".

המחזה של היום והלילה והתחלפותם והיחש שביניהם, מזכיר לנו ג"כ את היחש של המוסר וההנהגה הכוללת המתאימה לאלה שתי התקופות ביחוד במצבה של כנסת ישראל, בשעה שהיא דומה ליום בעת גאולתה ורוממות קרנה, ובשעה שהיא דומה ללילה בעת שפלותה וירידתה. ההבדל היסודי בין שתי התקופות הוא, שבעת האורה, בעת רוממות האומה, היסוד הכללי שלה עומד הוא בראש, וכל יחיד מוצא את אשרו שמחתו וכבודו באושר הכלל, אז המצב היומי שולט, שדוגמתו בכלל האנושיות שליטת פעולת חיי החברה גדולה היא עד שבולעת אל תוכה את התכונה היחידית של חיי הפרט. בירידת האומה, בפיזורה והירוסה, באבוד מרכזה, רוחה הכללי וחסנה, אז הרוח הכללי נופל, השמש שוקע ואתא לילה. תחת חיי הכלל שהתעלמו מיום שחרב בית תפארתנו ועיר שחוברה לה יחדוי ירדה מגאון עוזה, הנה צריך להגביל כיצד רוח הכללי יורד, כדי לסמן את התחומין שבין חיי הכלל וחיי הפרט ויחוסם זה לזה. כי גם אחרי שבטלה המלכות, המקדש, והאומה נתפזרה, מ"מ הוכנו משומר ישראל ב"ה הכנות כאלה שיהיו עדיין קרני אורה שופעות ופני מזרח מאדימין. האומה זכרה את חמודותיה יפה, וכח איגודה לאשרה הכללי חזק וחי מאד בלבה. עוד קרוב לזמן החרבן הרגיש כל יחיד גם בחייו החמריים את החסרון האיום, שהנפילה הכללית חסרה לו, עד שגם צד התחתון שבחיים לא יוכלו להיות מלאים ומאירים. זהו עדיין מעמד רוח דומה לגאולה. עברו זמנים, ומחיי החומר נשכח כל חמדת חירות גוי ורוממות קרן, ואין תביעות חיי הכלל ניכרות מצד התחתון שבחיים. אבל מצד חיי הרוח עז ד' והדרת הקדושה החסרים, כ"ז שכל יחיד הרגישם יפה בצד העליון של החיים זהו כין השמשות, שכבר משמש בו כח הגלות גם ברוח אבל כח הגאולה ג"כ פתיך ביה, כיון שבצד חיי הרוחניות העליונים נתמלא ג"כ ההרגש כולו, רק מצד יחש הפרט, זהו לילה, השליטה של הגלות השלימה. והדברים לפי מבט זה תלויים בזמנים, הזמן פועל את הרשמים, כל רושם המתרחק מצד הזמן החוצץ בין זמן הראותו, עד הדור החי, הוא פוחת והולך, ותחת שלטון הכלל ברוח מתחשכת אורה זאת, וחיי הפרט ודבריו הקטנים נכנסים תחתיו, אז ימש חשכת לילה.

אמנם ישנה עוד השקפה שלא רק הזמן אשם, לא מרחק הזמן עושה את ההחשכה ואת ההתרחקות ממקור האורה הכללית, כ"א האדם, תהלוכות חייו שהם מתחילים בבחירה לקבל צורה פרטית לגמרי, שיש לה אמנם משתשקע החמה, השמש הכללי של אור העליון הכללי המורגש, מקום, אבל האדם הוא מהלך, מכיון שמתרחק חצי מיל, התחום המתיחש למקומו של אדם למצבו הקבוע הוא המיל, כיון שכבר ימצא האדם בקרבו חלק מוכרע, שחשבון הכללות והפרטות שבו (הם) [הוא] כמו שקול(ים), כיון שאיננו עומד על אותו המשקל שבו מתעלה האדם להכיר, שכאין נחשב הוא וחייו וצרכיו כשהם לעצמם בפרטיותם לגבי טובת האומה ואשרה בכללה. זוהי ההחשכה של ביה"ש, שמקורה לא ברוח הכלל והזמן כ"א ברוח כל יחיד ובחירתו. עכ"פ בין אם הזמן עושה את פעולתו על היחיד, בין אם היחיד הוא הפועל, אבל יש לדעתם כח ממוצע שבו האדם מלא משתי נטיות יחד, ואין הדבר מוכרע אם כח הכלל או כח הפרט שולט בו. ולפי זה יש מקום בפועל המציאות המעשי למעמד ההוא הממוצע.

לא כן דעת רבי יוסי, הוא אומר שאין הנטיה לחיי הכלל או לחיי הפרט נלקטים ממאורעות אחדים בחיים, עד שנוכל לסמן בהם צד מיצוע, כ"א הדבר תלוי מעצם הצביון של הצורה הפנימית. ע"כ רק לאלקים פתרונים למצא המעבר שבין החיים הראויים לגאולה, שבהם כח היום שופע וזורח על כל יחיד, ובין החיים של החשכת הצורה, שבו הנפשות מתקמצות ובעמק פנימיותן הן פונות כ"א כצאן לעברו ולחוגו הפרטי, ואין בין חילוף צורה עצמית שום ענין ממוצע מורגש. אע"פ שע"כ ישנו למעבר כזה במציאות, אבל א"א לעמוד עליו, עד שאין למצע הדברים ולא נוכל למצא כ"א או מעמד רוח האומה רם ונשא המחובר אל הכלליות ועניניו הרוחניים והחמריים כולם בכל עצמיותו, או שעומם ממנו כח הארה הגדולה הזאת. אז כבר איננו חי חיים כלליים ואין בהם משום אור היום ולא כלום, עד ישוב ויופיע גואל ישראל אור חדש על ציון, זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו.

<< · עין איה על שבת · ב · רצד · >>