עין איה על שבת ב רמד

(שבת לג.): "מימן לגטות הרוח עניות".

אמנם העושר, יחש הקנינים של האדם אליו, כבר נודע שיסודו הוא הדמיון האומר זה ביתי וזה שדי, ובזה יטיב לבו ויתענג. ובהיות זה הציור המענג סר מעמו כבר לא ידע מנוח. הנה המטרה של אותו הציור היא, שיפעל יפה על החשק של הקנינים הנדרשים למצב הקיום הפרטי של הפרט ולהקיום הכללי של הכלל. ההכשר של גסות הרוח הוא בא מההפלגה הדמיונית העוברת כל גבול, המיחסת לעצמה את כל חמדה וכל גדולה, אפילו אם תהיה רחוקה ממנו עד מאד ודעתו תזוח ולא ישא עין לשום מחזה המראה לו חלישות כח וחסרון השלמה. ע"כ רק העניות היא תגלה את החולשה, היא תפקח את העינים להביט שאין המציאות משחקת לפניו כ"כ כדמיונו. ואז יבא לידי חשבון לסמן את ציוריו במה שמיחס לעצמו לפי הגבלתם, וממילא יסור מדרך הכסל של גסות הרוח. אמנם עניות דתורה תהיה הסבה היותר נאותה לצורת האדם המשתוקקת למצא עושר פנימי המובטח בעצם, לא עושר מדומה, וכשבחדרי נפשו פנימה לא ימצא רכוש רוחני שיתן בידו די ספק פעולת הנפש הקבועה שהיא פעולת המחשבה, זאת היא ההדרכה האחת להשפיל דעתו, שרק ע"י ההגבלה הנכונה של ערכו הרוחני ישא ויסבול עמל הקנינים החמריים והרוחניים, עד שיזכה באמת למה שהוא עלול לזכות להם. ע"כ תהיה העניות הטימן הראוי לגמות הרוח, ועם כל רעתו יש בו נטיית רפואה תכונית.

<< · עין איה על שבת · ב · רמד · >>