עין איה על שבת ב רלד

(שבת לג.): "אמר רבה כר שילא א"ר חמדא כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנאמר שוחה עמוקה פי זרות".

הרשמים הטבעיים שישנם בנפש האדם להיות על ידם יורד לשפל מדרגת הבהמות, כשהם פועלים את פעולתם ע"י כשלונו המוסרי של האדם שלא כהוגן, נמשך האדם על ידם במצב רוחני הפוך מטבע הנשמה הטהורה והאלהית שבקרבו, שבבא זמן האורה והנשמה מתנשאת למרום טבעה, אז היא מרגשת את צרתה הגדולה, כי טבעה בבוץ. מיעוט הכח, שנתדלדלי מקרבה חילה הפנימי ע"י דרכיה הפרועים, הוא מועיל לא להחיותה כולה בשלמותה, כ"א להטעימה את מעמדה האומלל והאיום ולהבעיר את תשוקתה להחלץ מחשכת הדמיונות הגרועים שכסו את שמיה הבהירים, כל אלה המה תוצאות הגיהנם גם אם לא פרש האדם את כחו הדמיוני הרע והכוזב להרע ע"י סיוע כח הדיבור שלו. אמנם בהיות האדם משתמש בכח הדיבור להקיץ את הציורים השפלים שהם גם מבלעדי ההקצה קבועים בנפשו, והוא נזקק למלחמה קבועה לרדות בהם ולנוגשם אז, הנה הציורים המתפשטים בהרחבה לרגלי הגברת כח הדמיון הרע שנתגדל לרגלי הדיבורים ההוללים, ע"כ נקבעים בו אותם הרשמים הרעים בהעמקה יותר גדולה מכפי מה שהם קבועים בו בציורם הטבעי, שהם ג"כ יכולים להתפרץ לידי מעשה אם יהיה האדם רפוי ברוחו ולא ישים יראת ד' מעוזו. ע"כ כל המנבל את פיו מעמיקים לו גיהנם.

<< · עין איה על שבת · ב · רלד · >>