עין איה על שבת ב רכג
<< · עין איה על שבת · ב · רכג · >>
(שבת לב:): "ר" א כר"י אומר בעון חלה אין ברכה במכונס, ומארה משתלחת בשערים וזורעין זרעים ואחרים אוכלין, שנאמר אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם כהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש, וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם, א"ת בהלה אלא כחלה, ואם נותנין מתברכין שנאמר וראשית ערימותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל כיתך".
השפעת קדושת הכהונה על הבית, בהוראת היחש שיש לכהן ע"י חלה הניתנת בבית היא מביאה את החיים לתכליתם. כי סוף כל המסיבות של השתדלות האדם בעבודתו במה שחוץ לבית הוא כדי שימצא את ברכתו ואת אשרו בביתו. וכיון שקדושת השי"ת שהיא נקנית ע"י החלק הניתן לכהן, היא מתרחקת מתוכיות הבית, הקלקול מתחיל מפנימיות הבית אבל הוא איננו עומד במקומו כ"א הוא הולך ומתפשט ג"כ על החיים שחוץ לבית, שהם גורמים את ברכת הבית. והנה הסדרים החברותיים הנם הולכים כסדרם. המצאת החומר ואח"כ החלפתו ע"י סדר הטוב שבמשא ומתן, שגם הוא מוסיף ברכה, ואח"כ הבאתו אל מקומו להשתמש בו כפי צרכו. החלה מקשרת אל הקדושה כל התנועות שהחברה מתנועעת, מתחילת העבודה עד ההבאה לכלל שימוש ביתי, למען דעת שהן כולן נקשרות לאותה התכלית הנשגבה הנמצאת בקדושת התורה, המושפעת ע"י הכהונה בתורה ועבודה. ע"כ הקלקול שיש בביטול מצוה זו הוא מתפשט על סדרי החברה כולה ביחש להתכלית האחרונה, אין ברכה כמכונם. ולעומת הסדר של החלפת החומרים, ליסוד משא ומתן, שגם ברכתו צריכה להיות כלולה בהשפעת הקדושה ליושר ולמדות טובות המתחזקים לפי הערך של כבוד הכהן תופש התורה והזיקוק אליו, ע"כ בהשלילה מארה משתלחת בשערים. המכונס אמנם באפס השפעת המוסר הוא יורד ממעלתו הראוי' לברכה, כשיוקחו הדברים לתכלית הנשגבה שהיא העמדת חיי האדם והתחזקו לפי המושג הקדוש המבורר מעזה של תורה, ע"כ באפס כח זה, חדל כח הברכה מלחול. אבל השערים, דרכי המשא ומתן הם כשהם מושפעים בהדרכה נאה קדושה ומוסר צדק, נעשים ביושר ומביאים ברכה. אבל בעזבון המוסר וההתרחקות מכל אמת וצדק היוצא מריחוק התורה, הניכרת ע"י בעיטת המצוה הביתית שצריכה להיות כ"כ חביבה ומקובלת, העסק כולו של המשא ומתן שמגמתו להגדיל ההון נהפך לבולמוס של אהבת בצע, הגורר עמו כל שקר וכל תרמית, כנען בידו מאזני מרמה לעשוק .אהב". ע"כ מארה משתלחת בשערים, ועצם הכנת החומר בו מתבלט איך שלא יבאו הפעולות לתכליתן, כמו שלא באה התכלית האחרונה של ברכת הבית לתעודתה ע"י שלילת קדושתו הראויה. ע"כ זורעין זרעים ואחרים אוכלים אותם, עד שאין תכלית מכל ההשתדלות והעמל. וזהו יסוד הבהלה, כי כל זמן שכל צד מן החיים מוצא את תעודתו אין כאן שום בהלה מחשבית בעצם חשבון החיים. כי האדם החי בקדושה וקשר התורה מאגדו ליוצרו בחיי עולם לו ולדורותיו, הוא יודע מגמת החיים בצורתם הפנימית, ודעתו תוכל להתישב. אבל כשהמגמה האחרונה ניטלת ע"י סילוק הקדושה הפנימית מברכת הבית, מה יהי' מכל שאון החיים, רק בהלה, רק טירוף של רצונות ומחשבות שכל אחת דוחה את חבירתה עד אפס מקום של חשבון נקי, הם מעמידים את החיים, א"ת בהלה אלא בחלה. אבל כשהם נותנים, מתברכים כל האמצעיים של סיבובי החיים מהתחלת המצאת החומר עד דרכי חליפתו והבאתו אל מקומו, באופן שפעול'ו'ת כל ההשתדלות יתכוננו אל מרכזן הנכון. שמכל השלשלת החיצונית התלויה במגמת החיים שהיא הברכה שבתוך הבית פנימה תגיע למבוקשה. כי הפעולות יהיו מקושרות בתכליתן, ויאכלו הבעלים פרי עמלם בתור ממציאי החומר, שיביאוהו למעמד החליפים כמה שהוא ראוי לכך לטובתם, ומעמד החליפים יהיה מתברך ע"י יושר הנהגתו שבא ע"י האהבה של היושר והטוב שהם דרכי ד' ית"ש, המושפעים מהשייכות של הקדושה והכהונה, עד שההבאה אל הבית תהי' למטרה נשגבה שתרומם את לבב בעליה, לאכול בשמחת נפש וטוב לב, להניח ברכה אל ביתך.
<< · עין איה על שבת · ב · רכג · >>