עין איה על שבת ב קצג

<< · עין איה על שבת · ב · קצג · >>

(שבת לב.): "רכי ינאי למעמיה דאמר לעולם אל יעמד אדם כמקום מכנה לומר שעושין לו נם, שמא אין עושין לו נם".

הנטיה שנתן השי"ת בנפשות כמה בני אדם במשך הזמנים והדורות למעט כפי האפשרי את האפשרות של הסמיכה על הנס, באה לתכלית הכללית שלא תמשך מהשפעת הטוב המוסרי והשכלי האמיתי היוצא מהויית הניסים השפעה גרועה וחסרה, המביאה תקלה לעולם בהוציא האדם את עצמו בסמיכתו על הניסים מחוץ לסדרי הטבע והמציאות, שהם הטוב היותר גדול ותמידי שאדון הכל ב"ה משפיע תמיד בעולם. ע"כ כל צדדי הספק שימצאו בעולם באפשרות עשיית הנס, כולם הולכים רק לשם אותו היסוד המועיל כדי להגביל את הפעולה של תכלית הניסים שעשה השי"ת בעולם, שיהיו רק מועילים אותה התועלת של הרוחניות והקדושה ואותה התועלת המעשית המכוונת בהם, אבל לא יהפכו לדברים הפועלים לטשטש את צורת המציאות ואמתת ערכה מבנ"א. ע"כ כדי להרחיק את האדם שלא יבא לידי מדה זו, לעמוד אפילו במקום סכנה על הסמך של מציאות עשיית הנס, צריך להשתמש כאן בכח הספק, שמא אין עושין לו נס. ומפני הספק כבר ראוי לאדם להתרחק מדרך הסכנה ולהשכיל מזה שאין התעודה של הניסים שנעשו בעולם בזמנים מיוחדים לתכלית נרצה, כדי לרשל את האדם מזהירותו ועמדו על נפשו, כ"א להוסיף לו דעה וצדק ועז באלהים. הכפירה ההוללת להכחשת הניסים, שהיא לא היתה ראויה כלל להתקיים בעולם מפני שהיא חוץ לטבע המציאות של השכל הטהור, המצרף את ידיעותיו מכל צד, חושב אחת לאחת את העדות המפורסמת ואת הפעולות ודרכי החיים וההמשכה של יתר חזיונות החיים המתאימים להם, וכשהם מתלכדים יחד אין שום מקום להתנודדות שבעולם, ואין לנו דברים יותר ברורים ועדות יותר מפורסמת בעולם כעדותן של ישראל למציאות הניסים ונפלאות שנעשו עמנו מאז צאתנו ממצרים באותות ובמופתים ביד חזקה ובזרע נטויה, עד שטבע האמת ובטחון הפרסום היה לו אותו הכח המושך הנפלא גם על עמים רבים ורחוקים, וההתאמה של הסיפורים הניסיים עם כל הנמשך מחייהם של ישראל הוייתם וקיומם ג"כ הוא מתאים באין תנודה, עד שמתמלא כל החזיון בשלמותו המביא לגרש כל ספק מכל לב החוקר ודורש באמת. טבע השכל כשהוא בא לחקור אם יש אפשרות לניסים, כשהוא מתרומם במעלתו היותר רחבה, הוא מחליט שאין ראוי למעט את המציאות העליונה, את היד הגדולה, שבכל פינות שאנו פונים הננו רואים את כחה ועזה, את הודה והדרה, מעשה ד' הגדול שאנו חשים ומשכילים את מדת אין סוף שלה, שאין ראוי להעמידה דוקא על חקים כאלה המצטיירים לפנינו ע"פ סקירתנו על ההוה, בחלישת האמצעיים שלנו להסתכלות מקפת. ואדרבא הסקירה החפשית והרחבה הבאה מגבורת הנפש החכמה, היא גוזרת שאין גבול ומעצור ליכולת העליון. ע"כ אמת שאין להחליש את העז והאיתניות שיש לחקי המציאות והטבע הנהוג, החקוק בחק יד אל גבור, ויש להרחיב את כח הקשר של קיימא, הסבוב הנפלא של שלשלת הסבות עד אין קץ, אבל עם זה יהיה כ"כ רחב, עד שגם העז והכח לדלג ולקפץ, להפך ולשנות, גם כן אי אפשר שיחסר. מכש"כ אחרי שאנו רואים שא"א כלל להנהגה שלמה שתצא בלא יוצאים מן הכלל, א"כ היוצאים מן הכלל גם הם מן הכלל הם באמת, ולא היה צריך להיות שום תנודה שכלית וחפץ המעטה בניסים בלבבות. אמנם נמצאת כדי להגדיל את פעולת השפעת הניסים על מכונם, עד שלולא כח המספק, שככל כח מצא את המשתמשים בו להועיל גם להזיק, לא היה אפשר לבצר את ההשפעה האדירה של מציאות הניסים, מלמנע את האדם לעמד במקום סכנה ולומר שעושין לו נס.

<< · עין איה על שבת · ב · קצג · >>